…השעה בסביבות שש בערב, צעדים אחרונים בקצב איטי על אדמה חולית בצורה כזו או אחרת, הרגליים כבר לא בררניות ובוחרות איפה לדרוך, ננעלות על מה שיש אחרי כל כך הרבה שעות של ריצה, אורות הטיילת ממלאים אותי ואחרי טיפוס קטן ומאומץ על הגשרון אני מתחיל בריצה קלה במקום מוכר, בין אנשים שמטיילים בחוסר מעש, בין חנויות כשהכיוון הוא ברור, קו הסיום.
פה ושם נזרקת לעברי איזו צעקת עידוד, מבט תמוה על המשוגע הזה מצד אחד ומהצד האחר מבטים של השתהות ומתן כבוד, רואים עליי מה עברתי בשעות האחרונות, חלק מהנוכחים יודעים במה מדובר ולא מחפשים אף אחד עם חלוק לבן שרודף אחריי.
עוד צעד ועוד צעד, השעון עבר מזמן את ה-100, באשמתי ואני רק רוצה לראות כבר את קו הסיום. פתאום צעקות עידוד מעירות אותי "דובי דובי" או שאני מדמיין וגם פנים מוכרות מתחברות לקולות, המתאמנות שלי, הקבוצה שלי שממתינה לי כ-200 מ' לסיום, העיניים מתמלאות בלחות, אי אפשר לעצור את זה, אני מגביר מעט את הקצב, מחפש עוד מעט אנרגיה בגוף העייף והנה הוא שם, שער הסיום, בשחור וגדול, חיוך קטן של אושר וחיבוק גדול לענת שחיכתה לי, עשיתי את זה.
נחזור אחורה, אי-שם לסוף חודש מאי והרעיון של לרוץ אולטרה מרתון נוסף החל לפעפע בתוכי. לא יודעים את זה, מרגישים, פשוט מרגישים. לא תכננתי כלום, זה פשוט קרה. שמעתי על קיום הריצה הזו, אולטרה הרי-אדום, ריצת 100 קילומטרים מדברית שמסתיימת באילת וידעתי שאני רוצה את זה, חייב להיות שם.
יושב עם עצמי ובונה תכנית אימונים- פיזית ומנטלית, שתביא אותי לקו הזינוק מוכן ולקו הסיום עם חיוך והנאה. אני מאד אוהב את הדרך, מאמין בדרך, נהנה ממנה ותמיד טוען שהיא חשובה לא פחות מהמטרה עצמה. על ההכנה לריצה הזו אכתוב אולי בפעם אחרת, כאשר אסיים להפיק לקחים.
יום חמישי, השעה ארבע בבוקר, חבורת אנשים קטנה, שבעה במספר, עומדת על קו הזינוק שמואר בפנס קטן, אי-שם באמצע המדבר, אמצע הדרך בכביש הערבה לכיוון אילת. הוראות אחרונות ואני מרגיש את ההתרגשות, את הרגע הזה שחיכיתי לו ומת כבר להתחיל לזוז קדימה, לרוץ, לעשות את מה שאני אוהב, להרגיש חופשי, במדבר.
בהמשך צפוי יום חם וקיבלתי את עצתו של קובי אורן, רץ האולטרה-מרתון הישראלי הבכיר כיום, לפתוח מהר מהקצב המתוכנן ולהחזיק לאורך זמן והכל בכדי להרוויח קילומטרים לפני החום הגדול. אני אוהב חום, כל הקיץ התאמנתי במיוחד בשעות החמות ועדיין, בריצה כזו ארוכה אי אפשר לדעת מה יקרה ואיך יתפתח היום, מחליט ללכת על זה.
יוצא לדרך ומיד מתאפס על קצב מהיר ונוח, הפנס על הראש מאיר לי באלומת אור מרצדת את הדרך, מחפש את השביל, נזהר לא להיתקל במכשולים לא רצויים, מדלג די בקלילות מעל אבנים וסלעים וגם שיפולי קרקע, נזהר לא ליפול, להתרסק כבר עכשיו. מדי פעם לוקח שלוק של מים מהצינורית שקרובה לפה שלי, מתרענן.
מגיע מהר, מהר מאד, מהר מדי לנקודת ה-15 קילומטרים, פנים מחוייכות מקבלות אותי מרחוק ושואלות באם אני צריך משהו. לא להאמין כמה אנרגיה יש באנשים הללו, מתנדבים, שמחכים לי באמצע המדבר ורק רוצים שאקבל כל מה שצריך בכדי שהכל יעבוד מצוין, אין מספיק מקום בעולם בכדי להביע את התודות שלי והערכה לאנשים הללו. תמר, חצי בננה, שלוק איזוטוני וממשיך.
לאט לאט השמש מתעוררת לה מכיוון הרי אדום, צובעת את ההרים שממול, אלו שמובילים לאילת, בגוון מדהים בפני עצמו, מראה מדברי קסום, לוקח נשימה עמוקה מהאויר הקריר והנקי הזה, העיניים מתמלאות בלחלוחית של התרגשות, אני כל כך אוהב את מה שאני עושה, נהנה מכל צעד וצעד.
ממשיך לשמור על קצב נוח בעיקר באמצעות הנשימה, לא מגיע לעומס גבוה, משחק עם גודל הצעדים שלי מדי פעם והראש עובד, כל הזמן עובד. בכל שנייה ושנייה מבצע סריקת מערכות כוללת של הגוף, בודק את עצמי ומרגיש, השרירים, הברכיים, האצבעות ברגליים, הכל נהדר.
עוד שעה של ריצה עוברת ואני כבר בקילומטר ה-25, עדיין באותו שביל מוכר, מתקרב לתחנה נוספת וזוכה להנצחה בסרטון. משתדל לא להתעכב זמן מיותר שם, אוכל עוד תמר, לוקח חופן של בייגלה מלוחים, שוב איזוטוני ומים וממשיך קדימה, כמו פיטס-סטופ במירוצי מכוניות, משתדל, עדיין לחסוך זמן בעצירות הללו.
המדבר מסביב עושה לי טוב, השקט, הנוף המדהים הזה ואור היום עוזרים לי ליהנות גם מהנוף. מצלם תוך כדי תנועה ושולח תזכורת לאיפה אני בוואטסאפ לכל מי שמודאג אי-שם, מראה לכולם כמה יפה פה, כמה כייף לי. כן, יש זמן להכל בריצה שכזו, אני לא טיפוס תחרותי ולכן התוצאה לא ממש משנה לי, המטרה, האתגר בהחלט כן.
התגובות והעידוד נותנות לי כוח, דחיפה קדימה, עוד שלוק מים, עוד ג'ל קרמל-מלוח ועוד מים והרגליים דוחפות חזק את האדמה החולית-מדברית.
עובר את יוטבתה ואת סמר ואיפה שהוא קצת לאחר מכן המסלול פונה מערבה, חוצים את היישוב (קיבוץ? מושב? ברח לי מהראש) ויוצאים מחלקו האחורי אל מול ההרים הענקיים הללו. עיקצוץ קטן לאורך הירך מעיר אותי מהמחשבות, אופס, שריר שהולך להיתפס ואז אני נזכר שהקצב היה גבוה מהרגיל עד עכשיו, מהיר מהאימונים, והגוף כבר מזיע יותר, המלחים קצת נעלמו להם, משברון ראשון ואני עוצר.
מנסה למתוח מעט את השריר ומבין שחייב כדור מלח וגם מגנזיום. זורק ממני את הווסט על סלע, מוציא במהירות 2 כדורים ומבין ששכחתי לקחת, כשהייתי צריך. שלוק מים שיוריד אותם טוב, השעון מראה 50 קילומטרים שכבר עברו, ממש קצת יותר מ-5 שעות, בהחלט מהיר ממה שתיכנתי, זמן להורדת קצב ואולי לא..?
בקילומטר ה-55 מתקרב לתחנת עצירה נוספת, עוד לפני שאני מספיק להבין מה קורה החבר'ה המדהימים בתחנה "מתנפלים" עליי, מורידים ממני את הווסט וממלאים אותו מחדש במים, את בקבוק האיזוטוני שלי הם מטעינים מחדש ומלבישים עליי הכל שוב, אין מילים. מחליט הפעם לקחת את הזמן, לשתות ולאכול הרבה יותר. עוד תמר, עוד בננה, מים, איזוטוני, קולה, הכל נכנס לבטן, למחסני המזון שתהיה עוד אנרגיה להמשך.
יוצא בצעדים קלים מהתחנה ופתאום שומע צעקה "דובי, חכה לי" מסתכל אחורה, דגן, שהיה תלמיד שלי והיום הוא חייל רץ לעברי עם עוד חיילת, שניהם בבגדי ספורט ודגל היחידה שלהם מונף בגאווה, הם מלווים אותי. מסתבר שמפקד היחידה שלהם החליט על מבצע שבו כל זוג חיילים ילווה רץ באולטרה הזה לכיוון פארק תמנע, אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שעשו לי את היום.
נכנסים לתוך פארק תמנע בכביש הגישה, רצים בזהירות בשולי האספלט שמטפס לו בעצלתיים למעלה, מדי פעם עוצר לידנו רכב הליווי הצבאי ומגיש מים קרים, מרעננים. לוקח לגימה (לא לפני שמוודא שגם הם שותים..) ונהנה מהרגע הזה. בדיוק בנקודה החשובה מבחינתי, קשה משהו, זכיתי לליווי שהפך לי את השלב הזה בריצה ליותר קל. איזה כייף!
השעון מראה על 60 פלוס קילומטרים ודמות בשחור מתקרבת מולי, יעל, היא אמורה להיות בתחנה בקילומטר ה-65 ובחרה לרוץ לקראתי, ללוות מעט, רצים, מקשקשים מעט ומתקרבים לתחנה שלה ושל איה. מחכה לי פה תיק ששלחתי איתה מראש והיא מכריחה אותי ללגום את הבקבוק (השארתי הוראות מפורטות שגם אם אני מתנגד או לא יודע מה, היא מכריחה אותי לשתות הכל ולאכול תמר עם מלח גס). קצת תמונות למזכרת ועדכונים ואני ממשיך, לבד, מתחבר חזרה לשטח ומתחיל לטפס מעל לאגם ולמחצבה.
העלייה לא נגמרת, הצעדים מתקצרים, הנשימה גם ומתחיל להרגיש מתיחה ברצועה בברך שמאל, כאילו אומרת, רגע, עצור, תבדוק מה קורה שם. אני לא עוצר, לא עוצרים לפני קו הסיום ויהי מה. היו עוד מיחושים קודם, התזתי קצת ספריי "שקרנים" אבל עכשיו זה מעט יותר מציק, מחפש את הצעד בגודל הנכון שזה פחות יפריע לי וממשיך. מטפס עם שביל אחד, יורד עם אחר, קטע קשה.
מביט תוך כדי התקדמות מסביב, זה רק אני והמדבר, רק המדבר ואני כאילו מביטים אחד לשני בעיניים, בודקים איפה אנחנו נמצאים. ברגעים קשים כאלו, של משבר, של עייפות וכאבי שרירים אני מזכיר לעצמי שבחרתי להיות פה, בתוך כל היפה הזה שמסביבי, זו הייתה אך ורק הבחירה שלי, זו הדרך שלי והמדבר מחבק אותי בבחירה הזו, דוחף אותי קדימה, להמשיך.
מתקרב לקילומטר ה-74 או 75, תחנה נוספת עם הרבה פנים מחוייכות ומעודדות וריטואל מוכר ומרגש. לפני שאני מספיק לבקש משהו הכל מוגש לי ומוכן, אין על המתנדבים הללו שבחרו, כמוני, להיות פה. הם לא חייבים לעשות את זה, לראות אותנו סובלים-נהנים ובכל זאת, הם פה, מוכנים לכל דבר. יודע שאם אעצור עכשיו ליותר מדי זה רק יקשה יותר וממשיך הלאה, "רק" עוד 25 קילומטרים.
מתקרב לכביש הערבה ורץ במקביל אליו, על שביל החול לא רחוק ממנו כשהכיוון ברור, דרומה לאילת. צעד רודף צעד, נזהר שלא להיתקל בכלום, לא למעוד, לפעמים זה קורה והעייפות ברגליים לא ממש עוזרת לשיווי המשקל אבל הגוף חזק ומחזיק. מכוניות שחולפות על הכביש מצפצפות, צופרות, מעודדות, ידיים מונפות באויר.
ממש לפני שהשעון מראה את הקילומטר ה-90 אני שומע צעקות לעברי, עידוד, מכיוון הכביש, מרים מבט עייף, מנופף לשלום, מתאמנות הקבוצה שלי בדרך לאילת, למדברי ואז שוב ציפצוף, מרים מבט, נטע ועידן מנופפים לשלום, מעודדים ולפני שאני מספיק להבין מה קורה הם כבר בצד הכביש, מחכים לי, מצלמים, מעודדים ואני..? דומע, מתרגש, מעדכן שאני בקילומטר ה-91 וממשיך, יודע שאם אעצור יהיה קשה לשמור על הקצב חזרה.
חוצה מתחת לכביש ועולה על רמפה קטנה ואילת נגלית לי במלוא הדרה, אני כבר ממש קרוב. עוצר לתמונת נוף, מנציח את הרגע הזה יחד עם נשימה עמוקה וממשיך לרוץ, השעון מראה 93 קילומטרים, 94 ואני לא רואה שום תחנה שהייתה אמורה להיות פה, עוצר. משהו לא בסדר. עד עכשיו כל תחנה עמדה בדיוק במקום, חיכתה לי.
מסתכל מסביב, ימינה-שמאלה וכלום, מביט לאחור לכיוון ממנו הגעתי ולא מצליח לזהות שום דבר, אני בין בריכות חימצון מסריחות, רץ שמגיע לכיווני מאילת ואני שואל אותו באם ראה איזו תחנה בדרך והוא עונה שלא, מה שעוד יותר גורם לי לתהיות, איפה טעיתי. השעון מתקתק, השמש כבר לאט לאט צונחת לה מעבר להרי אילת ואני, אני רק רציתי לא להיכנס לחושך.
אחרי זמן מיותר שבזבזתי מתקשר ל-טל, המלאכית שנמצאת בתחנה ושואל איפה זה. מבקש שתשלח לי נקודת ציון בוואטסאפ, שאבין איפה אני נמצא ביחס אליה. העדכון מגיע ואני במרחק קילומטר וקצת ממנה, צריך לרוץ אחורה. רצתי כבר קילומטר מיותר ועכשיו עוד אחד. אין ברירה, חייב לחזור, להשלים את המשימה הזו אבל מאיפה מגייסים כוחות? מהטלפון. שיחה קצרה עם ענת מחזירה לי את האנרגיה, מזל שהיא שם, דואגת מרחוק (בעצם כבר די קרובה).
מדדה לכיוון התחנה, הפעם לכיוון הנכון, רק בכדי להבין שהייתי ממש בגב שלה ויכולתי להגיע מדרך אחרת יותר קרוב. רצתי על הדרך ממנה הגעתי ואולי טוב שכך, לא הלכתי סתם לאיבוד. טל, מלאה באנרגיות רק רוצה לעזור לי, המלאי מתחדש, לא מעמיס כבר יותר מדי ולאכול מתוק אני כבר לא מסוגל יותר, חוזר אל השביל, הפעם הוא חשוך ואני מתקדם בו, קצב איטי, ללא פנס ראש (מתעצל להוציא אותו מהכיס האחורי).
עוד קילומטר ועוד אחד, הגארמין מראה את המספרים שלו, הם כבר לא רלבנטיים, מוריד כ-2-2.5 קילומטרים בחישוב ומתקדם, נזהר לא להיפצע דווקא עכשיו, שומר על תשומת לב, מנסה לשמור על ריכוז, המחשבות לוקחות אותי למקומות רחוקים, לכל מיני זמנים אחרים ואני ממשיך להתקדם. האורות המנצנצים של אילת כבר ממש פה, שומע מוזיקה מהטיילת המתקרבת ואולי זה אני שמתקרב אליה.
הים משמאלי, הטיילת ובתי המלון מולי, עוד מאמץ קטן ואני שם, מסיים את המסע הזה שחיכיתי לו כל כך הרבה. מרגיש כל שריר ושריר בגוף, הם עמדו נהדר במשימה, עמדו..? רצו, החזיקו אותי, שיתפו פעולה, עוד צעד ועוד אחד, מתחיל לראות מרחוק-קרוב גם אנשים, זהו זה, אני כבר פה.
צעדים קטנים ומדודים על קרקע יציבה, סלולה, בטון, אזור מואר ומראות שמוכרים לכל מי שביקר בעיר הדרומית היפה הזו (כן, אני אוהב את אילת) וקו הסיום, הוי קו הסיום שמתקרב, עוד לא רואה אותו אבל הנשימה מתקצרת, העיניים דומעות ואני חייב לקחת נשימה עמוקה, להירגע מעט, לנשום, לחשוב על היום הארוך הזה, על הדרך הארוכה הזו, על חודשים של הכנה ובנייה, ריצות וחיזוקים וגם תזונה ועל התמיכה שזכיתי לה לאורך כל הדרך מהאנשים שמסביבי. הקילומטר האחרון הזה מוקדש להם.
חוצה בהתרגשות ועייפות את קו הסיום ועוצר, מתכופף ומניח ידיים על הברכיים, לוקח שנייה לעצמי. שאלו אותי לגבי הסיום ו"הזהרתי" שמי שמכיר אותי בשגרה, לא ממש יכיר אותי בסיום, אחרי יום כזה, דרך כזו, מסע כזה וריצה כזו, הדברים שאעבור בדרך, הרגעים הטובים והרגעים הקשים, העייפות, תשישות, כולם יגיעו איתי לקו הסיום הזה.
מדליית הסיום מונחת על הצוואר, בקבוק מים גדול ביד ומתחיל לעכל את הרגע הזה, כל כך חיכיתי לו, כל כך הייתי מוכן לקראתו והנה זה פה, כאן ועכשיו. היה קשה, מאתגר, טוב, כייף, הכל ביחד, רגעים טובים ורגעים פחות טובים, חיים שלמים כי כמו שאני תמיד אומר הריצה היא סוג של דימוי לחיים עצמם, במהלך ריצה אנחנו עוברים חיים שלמים והשאלה מה אנחנו בוחרים, כן, בוחרים, לקחת מכל התהליך הזה.
