זה לא חצי של שום דבר, אלו עשרים ואחת קילומטרים שלמים שבסופם מחכה קו הסיום שהוא קו זינוק למסע אחר, חדש.
זה משפט שאני מרבה להגיד אותו למתאמנים שלי שמכינים את עצמם לאתגר הזה, לריצה הארוכה הזו, ולמה אני כל כך אוהב את המרחק הזה, במיוחד עבור רצים חובבים שמתאמנים פעמיים או שלוש בשבוע וריצת שבת ארוכה אחת?
את או אתה קמים מוקדם בבוקר, השעון צילצל ובהתחלה בכלל לא הבנתם מה הוא רוצה מכם, בחוץ עדיין חושך ואתם נזכרים שיש היום אימון ריצה, אז למרות ששבת וזה היום היחיד בשבוע שאפשר לישון מעט יותר אתם קמים בקפיצה מהמיטה, חלקכם, כמוני, נכנסים למקלחת זריזה של מים רותחים והופ, לתוך ביגוד הריצה שהכנתם מבעוד מועד אתמול בערב.
שורכים את הנעליים האהובות, מכינים את בקבוק המים וגם את הג'ל, קרמל-מלוח זה הפייבוריט שלי או את התמרים, תלוי בכם, תופסים איזה אספרסו קצר, כוס מים וגם תמר או בננה ויוצאים מהבית לא לפני שלוקחים את האייפון ובודקים שהשעון על היד מוטען, נכנסים בעייפות אבל בדריכות לאוטו וקדימה, לנקודת המפגש עם הקבוצה, לרגע הזה שמחכים לו כל השבוע, עוד ריצת נפח לקראת היעד הזה, הבלתי מוכר, ריצת חצי המרתון שמחכה.
משבוע לשבוע הכושר משתפר, הנפח עולה ומידת הבגדים לפעמים יורדת.. והחיוך הזה על הפנים הולך ומתרחב מריצה לריצה, ההתרגשות באויר ומחפשים רק סיבה לספר שהיעד הבא הוא כבר משהו אחר, מרחק גדול יותר.
נפגשים עם החבר'ה, תדרוך קצר ויוצאים לדרך, הנשימה מסתדרת למרות שקר באויר, מדי פעם שלוק מים, אחרי כשעה ג'ל או תמר עם מעט מלח, שזו ההעדפה האישית שלי, כחלק מהתרגולת, צעד רודף צעד, השעון מראה איך הקילומטרים עולים ולפני שהספקנו להבין גם ריצת האימון הזו נסתיימה לה וזהו, חזרה הביתה לפני שכולם התעוררו, מקלחת, ארוחת בוקר וחיוך גדול שמלווה במשך כל היום, כייף.
הסיבה הראשונה אולי היא שזו קפיצת המדרגה הטבעית הבאה עבור מי שרץ כבר עשרה קילומטרים במהירות כזו או אחרת, בקצב שלו ומגיע לשלב שהוא רוצה מעט יותר, יותר אתגר, יותר מרחק ובעיקר יותר תחושה של להשיג יותר, להרגיש התקדמות ואין כמו ריצת "חצי מרתון" בכדי לעשות את זה, בכל זאת, זה מרחק של יותר מכפול.
סיבה נוספת, לפחות מנקודת המבט שלי היא שזה אולי המרחק האחרון אשר מאפשר לרץ חובב לצאת מהבית ולרוץ, בין שאר מטלות החיים והשגרה שלו ומצד שני גם לא לגרום לו או לה להיעדר יותר מדי זמן מהבית בכדי לפגוע בשגרה של האחרים במשפחה.
מעבר לאימוני השבוע, ריצת הנפח הארוכה ביותר בהכנה למרחק הזה היא בסך הכל ריצה של כשעתיים–שעתיים ורבע וזה בהחלט זמן סביר עבור מי שמחליט לאתגר את עצמו מעט לאורך תקופה.
קפיצת המדרגה הבאה תהיה מרתון כמובן ושם כבר מדובר בסיפור אחר לחלוטין.
באימונים לריצת חצי המרתון, מה לעשות, יותר נוח להשתמש במינוח הזה, השגרה לא נפגעת וגם האימונים עצמם, שוב, עבור רצים חובבים, הם לא שינוי גדול ומשמעותי למה שחוו קודם לכן, למעט המרחקים.
כן, יהיו אימוני עליות קשים יותר, ארוכים יותר בתקופת אימונים אחת וכן, גם אימוני האינטרוולים או ריצות הקצב יראו מעט אחרת וידרשו מעט יותר מכל רץ בכל צעד וצעד אבל בסופו של דבר, עקב ההתקדמות ההדרגתית, השיפור יגיע וכל מי שכבר חווה את זה יודע שהגוף, היכולת, הכושר, כולם עוברים שינוי הדרגתי והחיוך על הפנים אומר הכל, בכל פעם מחדש.
באופן אישי אני לא מחפש מהירויות ותוצאות, לפחות לא בריצה, עברתי את השלב הזה בחיי כרץ לפני מספר שנים ואני מרגיש הרבה יותר טוב בתחושה של לגרום לרצה או רץ לעשות את המרחק הזה ולסיים עם חיוך גדול ותחושת הגשמה והצלחה, עמידה ביעד ובעיקר פיתוח היכולת לעשות משהו שלא חשבו בכלל שיכולים היו לעשות כאשר התחילו לרוץ.
ריצה היא ספורט כל כך יפה ופשוט, כל מה שאדם צריך בכדי להתחיל לרוץ זה לנעול זוג נעליים ולצאת מדלת ביתו ופשוט להתחיל לזוז. משם, אנחנו הם אלו שסיבכנו את עניין הריצה עם כל הגאדג'טים מסביב, נעלי ריצה יקרות או ביגוד מיוחד.
אחד הדברים שלי אישית הכי כייף בתוך עולם הריצה, ובמיוחד סביב ריצת חצי המרתון זה לראות אנשים שרק רצו לרוץ קצת, חלקם אפילו הצהירו בתחילת הדרך שהם"רק" רוצים לרוץ חצי שעה רצוף, חמישה או עשרה קילומטרים וזהו, פשוט להרגיש טוב עם עצמם ואכן, הריצה גרמה להם להרגיש טוב עם עצמם, להרגיש נהדר אבל מה שהריצה גרמה להם עוד זה להאמין בעצמם, מצד אחד היא העצימה אותם והם לקחו את זה לתחומים אחרים בחיים, ועל זה פוסט בפעם אחרת, וגם בתוך עולם הריצה הם הבינו שהם יכולים יותר, החלו לדרוש מעצמם ליותר ומשם, מריצה של חמישה קילומטרים הם עברו לאט לאט לעשרה ומשם, לאחר כשנתיים של ריצה פתאום הם ניצבים בתחילת תכנית אימונים לחצי מרתון ומספר חודשים אחר כך עומדים בהתרגשות על קו זינוק של מרוץ כזה או אחר ולאחר כשעתיים וקצת חוצים גם את קו הסיום, עם חיוך גדול ותחושת גאווה עצמית ענקית, ובצדק.
