…עומד מול דלת עץ לבנה ואולי זו סתם דלת מתכת-פלסטיק רגילה, מסביבי חבורת מתבגרות ומתבגרים מתוחים, נרגשים, מעט עצבניים לקראת בחינה, אני, עם חבילת מחברות גדולה ביד אחת ובשנייה אוחז בערימה של דפים מודפסים, דפי בחינה שבעוד מספר דקות יועברו הלאה.
העולם מעט מסתובב סביבי ואולי גם אני נרגש מהמעמד הזה.
פותח את הדלת הנעולה ונכנס יחד עם נחיל האדם פנימה, אני היחיד שלא צריך לדאוג לתפוס מקום, ניגש באטיות, סוג של כבדות, לעבר השולחן שעומד בסמוך ללוח ומניח את תיק הברזנט החאקי שלי על הכסא, מתנדנד מעט, מוזר.
משהו לא טוב קורה, עוד לא יודע להגדיר בדיוק מה.
קשה להסביר מה אני מרגיש.
מגיש את ערימת המחברות לתלמידה שעמדה בסמוך.
"דובי, הכל בסדר?” אני שומע קול עמום קורא לי "אתה מזיע נורא", מתיישב על הכיסא, נוחת עליו, מניח שתי ידיים על שולחן ואת הראש עליהן, העולם מסביבי הופך למעורפל, מקבל צבע שחור, העיניים נעצמות, מה קורה לי? ככה מרגישים כשמתים..?
חודש ינואר, 2013 וברגע אחד הכל מתהפך.
פעמים רבות אנחנו חושבים, מה זה חושבים, בטוחים, שיש לנו שליטה מלאה על הגוף שלנו, אז חושבים.
גם אני חשבתי עד אז ככה.
ברגע אחד קטן שהלך והתפתח הבנתי שזה לא ככה.
שעת ערב של אותו היום ואני פותח את העיניים, אני לא מת אבל מסביבי תפאורה של בית-חולים, עברתי אירוע מוחי, קריש-דם שהחליט לשחות חופשי במערכת הדם שלי והגיע אל המוח, בום.
מה לי ולקריש-דם? האמת שזה לא ממש משנה)חור בלב כתוצאה ממום מולד שהתגלה למחרת(.
אבל באותו הרגע כל החשיבה שלי על החיים השתנתה, החלטתי לחיות את החיים ובעיקר לרוץ אותם וזו גם השאלה הראשונה ששאלתי את הרופא למחרת "מתי אוכל לחזור לרוץ?” והתשובה שלו שמחה אותי "נסגור לך את החור ותחזור כשתחליט"…
אז אולי זה נשמע נורא ומפחיד ורק ימים קודם סיימתי את הישראמן, תחרות "איש הברזל" הישראלית באילת שיש אומרים שהיא בים עשר התחרויות הקשות בעולם)ולמען הסר ספק, אין קשר בין המאמץ שהשקעתי בתחרות לבין האירוע, בדקתי עם מומחים( אבל אי אפשר לחיות עם הפחד הזה, אי אפשר לחיות בתחושה של חשש תמידי.
אז אני רץ על החיים לעבר המטרות שלי.
