אתמול במהלך כל היום לא הייתי רגוע, חיכיתי שהזמן יעבור ויתחלף יום.
בלילה, כמעט בכל שעה התעוררתי והצצתי בשעון, חיכיתי לבוקר.
הבטן קירקרה בהתרגשות והרגליים אותתו שהן מוכנות.
תמיד אמרתי שביום שאפסיק להתרגש מהריצה, כנראה שאבין שזה נגמר.
חודשי הסגר בקורונה(מרץ-מאי) הוציאו לי את כל הדרייב ורצתי ללא מטרה, וגם זה, כאשר כבר באמת רצתי.
הייתי חייב משהו חדש, אחר, שונה.
אתגר ה-30 יום כאילו נתפר עבורי.
ריצת 5 קילומטר מדי יום בחודש יולי, במשך 30 ימים ברציפות.
.רצתי בזריחה, בשקיעה, בצהריים, על כביש, מדרכות וכמובן שגם בשטח.
רצתי הרבה לבד והרבה ביחד, עם הקבוצה שלי באימונים.
רצתי עם דודו ואמיר ורצתי גם עם הרוח, השקט והציפורים שמסביב, בעיקר רצתי כי נהניתי שוב מהריצה, מהאתגר, מהמטרה, מהדרך והמחוייבות, שלי לעצמי, לאתגר, למטרה.
כמו בחיים, היו ימים קלים יותר וגם קשים(יום אחד ישב עליי קרנף על החזה).
התחושות הישנות חזרו לי, למשל להיזכר בלרוץ עם רגליים עייפות(בריצת בוקר מוקדמת אחרי ריצת ערב מאוחרת) ולדעת שזה אפשרי, לדעת שהייתי שם והנה אני חוזר לזה.
במובן מסויים אפילו נהניתי מהעייפות הזו.
הריצה השתלבה נהדר בחיים ולא גרמה לכלום מסביב להשתנות בגללה.
בשום שלב לא הרגשתי שזה מעיק ומפריע ואני רץ בכדי לסמן וי, נהניתי.
לפני מספר שנים קיבלתי את ההחלטה הזו, שהריצה, ספורט הסיבולת שבו אני עוסק, צריך להשתלב בחיים ולא להיפך.
אני משתדל כל הזמן לשנן את זה, הריצה היא דרך חיים אבל יש גם דברים אחרים, חשובים לא פחות.
מצאתי את השביל שלי, את הדרך שלי אל המטרה, אל האהבה המחודשת לריצה והשתדלתי לשתף את כל מי שמסביבי במעגל כזה או אחר.
שיתפתי בשיחות וכמובן ששיתפתי גם ברשתות החברתיות, בפוסטים כאלו ואחרים כמעט מדי יום לאחר כל ריצה.
לא הסתרתי את התחושות שלי, גם כשהיה קשה, קפצו לבקר בדף האינסטגרם שלי ותגללו, אתם תגלו שם דברים נחמדים.
ומה עכשיו?
בשבת מתחיל אתגר אוגוסט שיהיה מעניין לא פחות.
אני מת על ריצה רב-יומית, בקצב שלי
או כמו שהעצלן אומר-אני אגיע כשאגיע(באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר).
ניפגש בשבילים.
