"..הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה.."
כששאלתי את מ' איך עבר עליו הזמן מאז פגישת האימון האחרונה שלנו הוא אמר שבסך הכל בסדר
אבל מיד הוסיף כי הוא "שחוק מהשגרה שלו" וחייך לעברי חיוך מריר.
ביקשתי ממנו שיתאר לי את השגרה שעוברת עליו וינסה להסביר מהן הפעולות שהוא מבצע ולמה
מרגיש שהן שוחקות אותו ובתגובה סיפר לי על כל אותן פעולות יומיומיות שהוא מבצע, עבור עצמו
וכמה חלק מהן קשות לו כרגע.
נתתי למילים מהמשפט האחרון לשקוע מעט והחדר התמלא בשקט.
לאחר זמן מה שאלתי אותו מה מונע ממנו כרגע לבצע פעולות לא שגרתיות?
מדוע הוא לא משנה את השגרה שלו ו"מעיר" את עצמו מחדש?
הוא שוב חייך לעברי ואמר שלא תמיד המצב מאפשר לו.
שלפתי חבילת קלפים צבעונית ופרסתי לפניו.
"בוא נשחק קצת" אמרתי לו ״תתבונן בקלפים שלפניך מספר דקות ותבחר אחד" המשכתי בעודי מניח את הקלפים
מולו שורות-שורות.
העיניים שלו מיד נמשכו לקלף מסוים ולאחר מספר שניות הוא לקח אותו אליו בחיוך.
התמונה על הקלף הזכירה את התינוק ששוחה בבריכה בתמונת האלבום של נירוונה.
שוחחנו מעט על הבחירה שלו, מה המשמעות שלה ושאלתי עוד ועוד שאלות והתשובות החלו לצוף,
לקדם אותנו קדימה לעבר הבעיה עצמה, אותו כאב שקיים תמיד, בפנים ולפעמים גם בחוץ.
שאלתי אותו באם יש דרך שבה הוא יכול לצאת מהשגרה בעזרת רעיון מסוים שלוקח מתמונת הקלף ששלף
והוא חייך ואמר שחשב על רעיון מסוים, השתהה מעט ואז סיפר לי עליו.
נראה כי מעט הוקל לו.
לעתים רבות בחיים אנחנו נושאים איתנו כאב קבוע, סוג של מועקה אשר עוצרת אותנו מלהמשיך בחיים שלנו,
בפעילות שאנו רוצים לקיים וצריכים איזו דחיפה קטנה, סיבה בכדי להצליח לקחת את "הכאב" הזה ולהמשיך לחיות הלאה,
להתקדם קדימה.
ה"כאב" הזה יכול תמיד להישאר איתנו אבל השאלה הגדולה היא אם אנחנו מוכנים שיעצור אותנו והופכים אותו
לסבל בלתי נגמר או שאולי נקבל את קיומו כעובדה "נעמיס" אותו עלינו ונתקדם ולאט לאט נתרגל לקיומו ובהמשך גם נשחרר אותו.
האם גם לכם יש "כאב" כזה שעוצר אתכם?
אולי גם אתם רוצים לשחק איתי בקלפים, להתאמן ולהצליח להתקדם קדימה?
צרו קשר וניפגש, אני לא שחקן קלפים טוב אבל מבטיח שיהיה לנו משחק-אימון מעניין.
דובי
