בחודשים האחרונים חזרתי שוב, לאחר תקופה ארוכה, להעביר את ההרצאות שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״״ בפני קהל במקומות שונים בארץ.
כששואלים אותי על ההרצאה או איך אני מגדיר אותה אני טוען שהכותרת אולי קצת מטעה(במכוון כמובן) אבל זו הרצאה מנטלית לגמרי שמועברת דרך הסיפור האישי שלי.
לאחר פעם או פעמיים ניסיתי לחשוב לעצמי מה אני בעצם רוצה שאנשים שמגיעים להקשיב לי, עם מה אני רוצה שיצאו מההרצאה הזו, מה אני רוצה שיקחו איתם הלאה כחומר למחשבה או כאיזה ערך קדימה והגעתי למסקנה שהדבר החשוב לי ביותר הוא שחשוב לי שאנשים תמיד יהיו מוכנים לפעול כאקט יזום שלהם ולא כדרך תגובה, להיות פרואקטיביים ולא רק מגיבים.
פעמים רבות בחיים אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לעשות משהו, לעשות צעד קדימה בחיים שלנו, לעשות שינוי ולא משנה באיזה תחום בחיים אבל אנחנו פשוט לא עושים את הצעד הקטן הזה, כל אחד מסיבותיו הוא וכמובן שמוצאים את ה״סיבות הנכונות״ למה זה לא קורה.
במילים אחרות, אנחנו מוצאים את התירוץ שאנחנו מספרים לעצמנו למה אנחנו לא עושים משהו שברור שאנחנו רוצים אותו.
השינויים שאנחנו מחפשים יכולים להיות שינוי באורח חיים, במקום העבודה, במקצוע וגם שינויים אישיים מאוד כמו מערכות יחסים בין אישיות.
אנחנו לא עושים עם זה כלום, מוכנים להקריב את עצמנו ומוותרים על הצעד הברור והמתבקש.
בחודש ינואר 2013, מספר ימים לאחר שסיימתי את ה״ישראמן״, תחרות האיירונמן הישראלית(3.8 ק״מ שחייה בים, 180 ק״מ רכיבת כביש וריצת מרתון) חוויתי אירוע מוחי.
זה היה בוקר יום ראשון, בסביבות השעה 09:00 ובדיוק נכנסתי להעביר מבחן בהיסטוריה לכיתת החינוך שלי בבית ספר התיכון שבו לימדתי.
כל מה שאני זוכר מאותו אירוע נעצר פחות או יותר בדלת הכיתה, מספר צעדים פנימה, השאר בנוי מחלקי סיפורים שסיפרו לי על מה שקרה בהמשך, אבל לא זה מה שחשוב.
כאשר התאוששתי לאחר מספר ימים, בעודי שוכב במחלקה בבית החולים, הבנתי שאין לנו למעשה שליטה מלאה על הגוף שלנו, על החיים שלנו ויכולים לקרות לנו דברים שישבשו לנו את הכל בחיים.
אז גם נפלה ההחלטה(שהתגלגלה בראש שנים קודם לכן ולא עשיתי איתה כלום באופן יחסי).
ההחלטה לא לחכות יותר מדי שיקרו דברים בכדי לבצע שינויים, פעולות שמבחינתי היו מתבקשות, ליזום פעולות בחיים שלי ולא להמתין ולהגיב לכל דבר.
עשיתי אי אלו שינויים בחיי לאורך השנים, כמעט כולם לוו באיזה אירוע סיבולת כזה או אחר, תמיד ביוזמה שלי, תמיד בדחיפה קדימה לעבר מטרה, תמיד היה שם פנס שהאיר לי את הדרך, הפנס הזה היתה ההחלטה שלי שאני בחרתי לעשות את מה שבחרתי, שהרצון והבחירה שלי הם אלו שהנחו אותי בדרך קדימה.
לא משנה מה עבר עליי, בין אם זה אירוע מוחי או תאונת דרכים שריסקה לי את הברך(ואני עדיין מתאושש מזה), השליטה על הפעולה או הבחירה כיצד להגיב, נשארו בידיים שלי ודחפו אותי הלאה, להמשיך בחיים.
אז אם יש משהו שאני רוצה שתקחו מכאן, מהפוסט הזה, זה בדיוק את הדבר שאני רוצה שיקח מי שמקשיב לי בהרצאה- תפסו פיקוד על החיים שלכם, על ההחלטות שלכם ועל הפעולות שאתם מבצעים ובצעו אותם מתוך בחירה והחלטה, תהיו פרואקטיבים כלפי עצמכם, השאר יגיע עם זה יחד.
