"ברגע שהבנת איזו מכפות הרגליים היא כף הרגל הימנית, כבר אין לך הרבה התלבטויות מי מהן היא הכף השמאלית ואז נותרה הבעיה באיזו מהן להתחיל לצעוד."
א.א.מילן, פו הדב
יום ראשון, השעה קרובה לשמונה בערב או אולי כבר עשר, ממרחק הזמן, כאשר המילים האלו נכתבות זה לא באמת משנה כי מה שמשנה זו התפאורה מסביב.
אור ניאון לבן שעוטף את כל החדר, קירות חיוורים שמבשרים שזו לא הסביבה הטבעית שלי וצליל מעצבן שמצפצף במין מונוטוניות ולא רוצה להפסיק, כמו ילד קטן שעומד לידך ומושך בחולצה, מבקש משהו, מחפש תשומת לב(או שהוא סתם נודניק מנוזל).
פותח את העיניים מעט יותר, כן, זה לא חלום וגם לא גן עדן, זה לגמרי חדר בית חולים ואני ״הכוכב״ הראשי בהצגה הזו, שכוב על מיטה.
מה אני עושה פה?
למה הראש כואב לי, ממש דופק ואם הייתי רוצה הייתי יכול להשתמש בכל קלישאה שבעולם לגבי מה מתרוצץ לי בראש, בין אם זה פיל לבן או רכבת שדוהרת במהירות, אבל למעשה כל מה שאני רוצה זה אופטלגין ומהר.
״הנה, הוא מתעורר שוב״ אני שומע קול לא רחוק ממני ומרגיש במקביל את הכאב ראש המטורף, כאילו שהמוח רוצה לברוח מהגולגולת בספרינט, לנצח את יוסיין בולט בריצת הגמר ל-100 מ׳ באולימפיאדה.
אני ללא ספק בבית חולים, הכל מבשר ככה, אבל מה אני עושה כאן? איך הגעתי לכאן ובעיקר למה? למה הגעתי למיטה הזו?
כמה שעות אחורה, ראשון בבוקר, סמוך לשעה תשע ואני צועד, לאט כי השרירים תפוסים עוד מיום שישי(על האיירונמן של יום שישי, רק שלושה ימים קודם, בפרק אחר בספר, בהמשך, תתאזרו בסבלנות) ביד אחת אני מחזיק ערימה של שאלונים ובשנייה מחברות בחינה.
הבוקר אמורה להתקיים בחינת מתכונת מועד חורף בהיסטוריה לכיתת החינוך שלי ואני בדרך לשם, בדרך אליהם.
ליד דלת הכניסה הם מחכים ליד דלת הכניסה, מתגודדים להם והמבטים עליי ואז באחת מתחילים במחיאות כפיים(כבר אמרתי שעל האיירונמן כתוב בפרק אחר).
האדמה מתחילה לזוז מסביבי, כנראה מההתרגשות, אני חושב לעצמי…
פותח את דלת הכיתה באיטיות ונעמד בצד, ממתין שכולם יכנסו.
נשימה עמוקה וגם אני נכנס פנימה.
״ממתי יש קרוסלה של לונה פארק בתוך כיתה?״ אני שואל את עצמי תוך שהעולם מסביבי רוקד במעגלים.
משהו קורה לי.
מגיש את חבילת המבחנים לאחת התלמידות ומבקש שתחלק לכולם ואת חבילת המחברות לתלמיד אחר.
מתיישב.
אף פעם לא ישבתי במהלך שיעור בכל השנים שבהן עבדתי כמורה בבית ספר.
הייתי עומד ליד הלוח, צועד, נעמד בפאתי הכיתה אבל אף פעם לא יושב.
ככה שבע או שמונה שנים במערכת החינוך.
התיישבתי.
״דובי, הכל בסדר?״ אני מצליח לשמוע קול דואג ״אתה מזיע נורא״ היא אומרת.
פורס את הידיים על שולחן הפורמייקה ומניח עליהן את הראש.
רגע, מי כיבה את האור..?
במילים והשורות שנכתבו עד פה נפתח הספר שלי שעומד לצאת לאור בקרוב.
בדיוק היום, 6/1, אני חוגג או מציין 10 שנים מאז האירוע המוחי אותו עברתי, קריש דם שהסתובב בחופשיות מעצבנת בגוף שלי והחליט באותו יום ראשון להגיע אל המוח ולהשבית אותו, את המוח ואותי.
היום הזה, האירוע הזה היו ועדיין מהווים אירוע מפתח לגישה שלי לחיים מאז, לחיות את הרגע, לחיות את היום, פשוט לבחור לחיות.
פעמים רבות בחיים אנחנו רוצים לעשות שינויים וחוששים, פוחדים, לא באמת יודעים איך ומה ונתקעים.
נתקעים עד שמגיע אירוע גדול שעובר עלינו, עד שאנחנו מקבלים ״סטירה״ מהחיים ואז רק מתעוררים.
בספר, וגם בהרצאה שלי אני מתייחס לעניין הזה של לא לחכות לאותה ״סטירה״ בכדי לבחור בחיים, בכדי לחיות, בכדי לעשות שינוי מתבקש, שינוי שאנחנו מרגישים מבפנים ויודעים שצריך להגיע.
אז אם קראתם את הפוסט הזה עד כאן אשמח באם תשתפו אותו בכל דרך אפשרית ולו רק בכדי שאולי מישהו אחד(אולי אתם..) יקרא אותו ויחליט שזה הרגע שהוא בוחר לעשות את השינוי שלו.
ואני?
אני ממשיך לבחור בחיים, לחיות.
