בשבוע האחרון עניינים השתבשו ופגעו למעשה בפעילות השוטפת שלי, למרות שניסיתי לצמצם עד כמה שאפשר את הפגיעה בשגרה, אבל לפעמים מה שבאמת חשוב זה לקבוע סדרי עדיפויות ולבצע בשלב הזה רק מה שהכרחי, כל השאר פשוט נכנס להמתנה.
ככה זה בחיים ״הרגילים״, אבל בספורט הדבר הזה קשה.
קשה לספורטאי להניח אירועים מטרידים מהיום יום בצד ולנסות לשחק כרגיל או לפחות לנסות להגיע ליכולת וביצועים כמו שהוא והסובבים אותו(חברי קבוצה, מאמן, משפחה) מצפים ממנו ואז הלחץ גובר.
גם ספורטאי, כל ספורטאי, הוא קודם כל אדם וחיי היומיום משפיעים עליו לטוב ורע ולמרות שלפעמים אנחנו חושבים שאם אנחנו ספורטאים תחרותיים או משחקים בקבוצה שמתמודדת על האליפות, אנחנו צריכים לנסות להתעלם ממה שקורה ולהתרכז במשחק, זה לא כל כך פשוט, בעיקר כי לא כל הדברים תלויים בנו.
אחד האירועים הבולטים בתולדות הספורט הוא אותו משחק בלתי נשכח בגמר ה-נ.ב.א כאשר מייקל ג׳ורדן(האחד והיחיד) הגיע למשחק המכריע כשהוא חולה, מאוד.
בהתחלה דובר על כך שלא ישחק בכלל אבל להגיד לג׳ורדן לא לשחק במשחק כל כך חשוב זה כמו לאכול חומוס בלי טחינה, אין דבר כזה.
ג׳ורדן הניח בצד את כל מה שלא תלוי בו ופשוט התרכז במה שהוא יכול לעשות בכדי להצליח במשחק, בכדי לשחק ובעיקר להיות שם עבור חברי הקבוצה שלו.
כאשר אתה שחקן בקבוצה ורואה שהמנהיג שלך, גם במצבו, מתייצב, עולה למגרש ונותן את כל מה שיש לו בכדי לנצח, זה גורר גם אצלך כשחקן מוטיבציה נוספת.
התוצאה בסיום ברורה.
כולנו, בני אדם, שחקנים ובכלל, חשופים לארועים שונים בחיים שמשפיעים על התיפקוד שלנו.
הבחירה היא שלנו כיצד לקבל ולהתמודד איתם, למה לתת להשפיע עלינו ומה להניח בצד ולהמשיך הלאה.
אז בפעם הבאה שאתם חווים אירוע קשה או כל ״בור״ שעוצר את התנועה שלכם קדימה, תשתדלו להתמקד במה שתלוי בכם, מה אתם יכולים לעשות בזמן ובמצב הנתון, השאר, שלא תלוי בכם, פשוט נשאר מחוץ לתמונה.
ותמיד תזכרו את ג׳ורדן, מייקל ג׳ורדן!
