היא ישבה מולי בחדר האימונים שלי, מכונסת בעצמה ושוחחנו על האתגר הגדול שעומד בפניה בעוד חודש וחצי וכיצד זה משפיע עליה ביומיום ובכלל בחיים ומה מנהל את מה.
עלו שאלות ״כבדות״ בשיחה ולא תמיד התשובות היו קלות אבל מה שחזר על עצמו פחות או יותר הייתה העובדה שלאחר כל חוויית שיא שחוותה בעבר הגיעה ״הנפילה״, ההתרסקות הרגשית הזו שמרוקנת מאיתנו הכל, לא נותנת לנו לדחוף הלאה ובעיקר פוגעת לנו בשגרה.
אני מכיר את התחושות האלו מצוין, חוויתי אותן כמעט לאורך כל הדרך שלי כספורטאי-סיבולת.
״הנפילה״ המנטלית-רגשית הזו הייתה תמיד מופיעה מספר ימים לאחר חציית אותו קו-מטרה ומרסקת אותי לחלוטין, ברמה כזו שלא רק שלא יכולתי לרוץ אלא שלא רציתי לשמוע על ריצה בכלל ותמיד תקופת ההתאוששות לוותה בחוסר רצון לזוז ועלייה במשקל(עליו הייתי אומר שהוא יירד מתישהו כשאחזור לרוץ שוב).
עם הזמן, עם האירועים אותם חוויתי, למדתי להכין לעצמי סוג של ״רשת-בטחון״ מנטלית, שידעתי שמחכה לי ותסייע לי לנחות יותר ברכות חזרה אל המציאות שלי וכזו שהיתה גורמת לי לחזור לשגרה שלי מהר יותר ממה שהיה לפני כן.
״רשת הבטחון״ הזו היתה ה-משהו שעזר לי להמשיך הלאה ובעיקר גרם לי לשקט בתוך הראש, שקט שנתן לי להתרכז בדרך שלי אל המטרה בבטחון מתוך ידיעה שלאחר מכן יש המשך.
זו יכולה היתה להיות חופשה כפויה מריצה לשבוע ואחריה חזרה לפעילות מוגדרת, כלומר הרשת הזו גרמה לי לדעת בדיוק מה מחכה לי בהמשך.
חלק מהפעילויות כלל לא היו קשורות לריצה או לספורט בכלל(למרות שאצלי זה בדרך כלל היה כן קשור) אבל עיקר המטרה שלהן היתה להעסיק אותי, את הראש, במשהו ולא להיות עסוק ב״מה עושים עכשיו?״.
כאשר אנחנו בונים תכנית לקראת אירוע גדול, בין אם מדובר באירוע ספורטיבי או ״סתם״ אירוע חווייתי, אנחנו מתנהלים בסוג של דרך עולה ומטפסת לעבר הקליימקס, אותו ״קו סיום״, קו הגעה אל המטרה שכל כך חיכינו לה ואז…
חוצים את הקו הזה, אמיתי או דימיוני ו… בום.
נפילת מתח רצינית.
כחלק מבניית התכנית, תמיד צריך להכין גם את אותה ״רשת בטחון״, אותם אירועים או אנשים שימתינו לנו באותו הרגע שנצטרך אותם לאחר האירוע, לאחר חוויית ה-high והחיוכים הבלתי נגמרים של תחושת ההישג.
דאגו להכין את הרשת הזו מראש, היא תחסוך לכם דאגות ותחושות לא נעימות לאחר מכן.
