אנחנו נפגשים מדי שבוע, לפעמים מדי שבועיים, בעיקר מתזמנים את זה בהתאם ללוח הזמנים העמוס שיש לו והוא עומד בו בכבוד, בהתנהלות שלו.
בדרך כלל אני זה ששולח הודעה בתחילת שבוע, לוודא שפגישת האימון שלנו מתקיימת והוא בזמן שלו מאשר לי, במידה ואין הפתעות כאלו ואחרות.
כמאמן מנטלי לספורטאים למדתי כבר שמצד אחד חשוב לנו לנהל זמן בצורה קבועה ודי קשיחה, בעיקר כי לוח הזמן של הספורטאים עמוס אבל מהצד השני למדתי שחשוב שאהיה גמיש לשינויים, כי גם להם, למתאמנים שלי, יש שינויים שלא תלויים בהם בין אם זה לגבי אימון או משחק.
הפעם זה הוא ששלח הודעה ראשון, ביקש שניפגש.
שאלתי אם כרגיל ואם הכל בסדר והוא ענה שהכל טוב ויש לו הרבה דברים לספר לי.
האמת, זה מרגיש טוב שהפנייה מגיעה מצידו של המתאמן, זה אומר משהו, זה אומר שחשוב לו.
מיד כשנפגשנו הוא היה מחוייך ואמר שיש לו הרבה מה לספר.
ביקשתי שנתחיל מהפגישה האחרונה.
הוא שחקן כדורגל צעיר אבל כל כך פיקח.
באחת הפגישות הקודמות ציין בפניי שלא בועט לשער בכלל כי חושש שלא יצליח להבקיע, חושש מהתגובה של המאמן ולכן תמיד מעדיף למסור לשחקנים האחרים ואז קשה לו לקבל שהם מאבדים את הכדור או מחמיצים.
שיקפנו מה יכול לקרות אם יבעט והוא ענה שבמקרה הטוב יהיה גול ובמקרה הגרוע ביותר יחמיץ וזה חלק מהמשחק.
בסיום אותה פגישה הצבנו מטרה.
לבעוט פעם אחת לשער, זה הכל.
הוא ניסה להקשות ושאל אם כל בעיטה נחשבת ואמרתי לו שכל עוד התכוון לבעוט לשער, מבחינתנו זה נחשב.
בסיום המשחק שאחרי הפגישה לא רק שהוא בעט אלא גם הבקיע.
בפגישה שאחרי הצבנו יעד נוסף, שתי בעיטות.
הוא בעט שלוש והבקיע.
לא אתחיל לפרט פה את כל התהליך שעברנו אבל המוטו היה הקניית ביטחון, הגברת נוכחות וביצוע פעולות שיבליטו את היכולות שלו וזה עבד.
העונה עוד מעט מסתיימת והוא הפך לשחקן הרכב, הבקיע 8 שערים והרגל עוד נטויה.
