בעבר, לא ממש מזמן, כשהיו שואלים אותי מי אני התשובה בדרך כלל הייתה קבועה ״סתם אדם פשוט שאוהב לרוץ״ ובאמת התכוונתי לזה, גם במובן הפשוט של המשפט וגם בכך שאין שום תואר או הגדרה מסביבי.
פעמים רבות במהלך החיים אנחנו צריכים, בסיטואציות שונות, למצוא את ההגדרה הכי טובה שמתארת אותנו, את זו שמגדירה אותנו, היא מספקת למי שצריך את זה בטחון.
בטחון במקום בו הוא נמצא ובטחון בדרך שלו הלאה.
אנשים נוטים להגדיר את עצמם על פי מקום עבודתם, מצבם המשפחתי וגם לימודים או למשל המקום שבו הם משחקים/מתחרים- קבוצה, ענף או כל שיוך אחר שנוח להם.
בואו נעצור רגע ונחשוב מי אנחנו ללא ״התואר״ שלנו?
האם זה יוצר שינוי לגבינו? לגבי מי אנחנו באמת?
ככל שתבחנו את זה יותר לעומק תגלו שאין אמת שינוי בנו ולא משנה מי או מה אנחנו.
אנחנו הם אלו שנוטים לשייך לעצמנו את התואר שמגדיר אותנו כי טוב לנו ונוח לנו איתו, עוד סוג של הגנה אולי, למי שצריך.
רונדה ראוזי, מי שהייתה אלופת קרבות הזירה, ה-mma, סיפרה פעם באחת מתכניות האירוח בהן השתתפה שבמשך שנה לאחר שהפסידה את התואר העולמי שלה הרגישה אבודה ולא סתם אבודה אלא במצב שאפילו חשבה על התאבדות והכל בגלל שכל כך ייחסה חשיבות לתואר העולמי שלה כזה שמגדיר אותה.
באחת משיחות האימון שהיו לי בעבר, עם מתאמן שידע עד כמה הריצה היא חלק חשוב בחיי, הוא בחר לשאול אותי מה יקרה לי אם יקחו ממני את הריצה.
בשנייה הראשונה רציתי להגיב שאני לא יכול לראות את עצמי ללא הריצה ועניתי לו שקשה לי לתאר את עצמי ללא ריצה.
כיום, באם מישהו ישאל מי אני יש לי כל כך הרבה דברים להגיד אבל בעיקר אענה שאני פשוט ״דובי, אדם שמגשים את עצמו וחי את החיים״.
