האם הריצה מגדירה את ה״אני״ שאני..?
לפני מספר שנים, בימי הקילומטרים הגדולים שהיו מתחת לרגליים, נשאלתי באחת השיחות בחדר האימונים שלי כמאמן מנטלי לספורטאים מה אעשה אם יום אחד לא תהיה לי את הריצה…(מי חשב אז שזו עלולה להיות נבואה שמגשימה את עצמה מספר חודשים מאוחר יותר).
לאחר מספר קצר של שניות היסוס אמרתי שאני לא יכול לתאר את עצמי ללא ריצה והתכוונתי לא רק לריצה במובן הפיזי שלה אלא ואולי בעיקר לריצה במובן המהותי שלה, הריצה כמשהו שמגדיר אותי, כחלק בלתי נפרד ממני ולא משנה מה.
בזמן כתיבת שורות אלו, עדיין לא התרגלתי לעובדה שלפחות כרגע אני לא יכול לרוץ(על תאונת האופנוע בשטח והברך שנפרדה מהעולם כתבתי כבר הרבה במקומות אחרים, כולל בספר הראשוו שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״).
אני אוהב את ההגדרה של ״אני״ בתור אינדיבידואל ללא פועל מאחורי זה, פשוט אני.
(פעם הייתי אומר שאני סתם אדם פשוט שאוהב לרוץ…)
כשהיינו קטנים תמיד היו שואלים אותנו ״מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?״ וכאשר הלכנו והתבגרנו שאלה זו הוחלפה ב״איפה תרצה לעבוד כשתגדל?״ או ״מה תרצה ללמוד אחרי הצבא?״ כשהכוונה מאחורי מילים אלו היא מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים שלנו, איזו דרך בחרנו לנו להמשך.
השאלות הללו לעתים מבלבלות או מעסיקות אותנו יתר על המידה, מעסיקות כל כך עד אשר אנחנו שוכחים אולי את מה שתיכננו מראש לעצמנו או במילים אחרות ״מי תכננו להיות?״.
כשאנחנו מתייחסים במלוא הכנות והכוונה ל״אני״ שלנו שמגדיר אותנו למעשה אנחנו מחברים כוונה לזהות עבורנו ויוצרים את ה״אני״ הזה שאנחנו מכוונים אליו כל כך.
אי אפשר למשל לפטר אותנו מעצמנו.
אנחנו יכולים להגדיר את עצמנו כרופאים, עורכי דין, אנשי היי-טק או כל מקצוע אחר.
יש לנו מקצוע שלמדנו, מקצועיות וניסיון שרכשנו ואי אפשר לקחת את זה מאיתנו, זה חלק מהזהות שלנו גם אם מקום העבודה שלנו למשל ישתנה מסיבה כזו או אחרת.
נשאלת השאלה כמה פעמים למשל ענינו ״אני רץ״ כאשר נשאלנו מי אנחנו או התבקשנו להגדיר את עצמנו.
אני אגב, זוכר לפחות פעמיים או שלוש שהשתמשתי במינוח כזה או אחר של הביטוי הזה בכדי לנסות ולהסביר מי אני, עד כדי כך היתה טבועה בי ההגדרה של הריצה כחלק ממני.
גם כאשר אנחנו עוברים שלבים שונים בחיים ואנחנו לא תמיד אוהבים למשל את מקום העבודה שלנו או שאולי אנחנו לא מסתדרים במערכות היחסים שלנו והן עושות לנו רע או שאולי אנחנו פשוט בתקופה רעה, תקופה לא טובה בחיים וגם זה קורה, אנחנו תמיד יכולים למצוא סוג של זהות ״אחרת״ או נוספת בעצמנו.
ריצה בסופו של דבר היא יותר מסתם ספורט, היא לא רק אימון מוגדר אליו אנחנו יוצאים, היא הרבה יותר מזה, הרבה מעבר לזה.
ריצה היא סוג של זהות עבורנו.
אנג׳לה דוקוורט, חוקרת שעסקה הרבה במה מניע אותנו, מה חלקו של ״האני״ שלנו בהנעה לפעולה, כתבה שהזהות שלנו משפיעה על עיצוב כל אחד מהמרכיבים האישיים שלנו ויותר מכך משפיעה על התשוקה הפנימית שלנו לעשייה של דברים מסוימים.
היא טענה שפעמים רבות תחת ההגדרה הזו אנחנו בוחרים למשל לקום בשעה מוקדמת בבוקר בכדי לצאת לריצה, בכל מזג אויר גם אם זה בחום ולחות של הקיץ או בקור מקפיא וגשם בחורף, אם זה לרוץ מספר קילומטרים יותר רק כי אנחנו יחד בקבוצה וזה הרבה הביחד הזה- וזה חלק מהזהות שלנו, חלק ממי שאנחנו, חלק מהיותנו רצים.
פעמים רבות התשוקה הזו לבצע דברים לא מגיעה משום מקום, זה לא קופץ ככה פתאום עלינו, זה לא חישוב של מה אנחנו מרוויחים או מפסידים מזה, זה פשוט מגיע ממה שאנחנו מגדירים את עצמנו, חלק ממי שאנחנו, חלק מה״אני״ שלנו.
כמה נכון ואמיתי זה? כמה זה רלבנטי לכך שאנחנו רצים?
יתכן מאוד שבהתחלה בסך הכל רצינו לרוץ כי הבנו שפעילות גופנית היא דבר בריא, אולי רצינו להוריד במשקל, לקום מהכורסה ופשוט לזוז אבל לאחר זמן מה, לאחר קילומטרים מסויימים שכבר הספיקו לעבור לנו ברגליים, לשייף לנו את הנעליים, לאחר שהפסקנו לעשות חשבון אם עדיף לשרוך את הנעליים ולצאת או סתם להיזרק שוב בכורסה ולהישאר עצלנים, לאחר כל הזמן הזה אנחנו מבינים שמשהו קרה לנו, משהו בזהות שלנו השתנה.
לאחר השינוי הזה כבר לא נשאלת השאלה יותר האם אנחנו צריכים לצאת לרוץ, השאלה הזו כבר לא רלבנטית כי אנחנו פשוט אנשים ״רצים״, זה חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו.
אז לשאול אותי היום מי אני או האם אני רץ זו שאלה כלל לא רלבנטית.
אני במהות שלי ״רץ״ ולכן גם עושה את מירב המאמצים לחזור לזה גם במובן הפיזי.
- ואם הגעתם עד לפה כדאי שתדעו שזה חלק מתוך פרק בספר החדש שלי שנכתב בימים אלו ויקרא ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״
