אני עוד ארוץ מרתון
מוריד את הרגליים בזהירות מהמיטה, העיניים נפתחו כמעט לרווחה רק לפני מספר שניות, הגוף עוד נוקשה לגמרי מהלילה הארוך, יד ימין, כמעט באופן אוטומטי נשלחת קדימה ולמטה, ממששת, בודקת, לחיצה קטנה פה ולחיצה קטנה שם, ליטוף קל, בדיקת תחושות, היא עדיין שם, הברך הימנית, נמצאת-נפקדת כי חוץ מאשר להיות ממוקמת פיזית פחות או יותר במקום שהיא אמורה להיות היא לא עושה, לפחות כרגע הרבה יותר מזה.
אין כמעט דקה ביום שהיא לא מזכירה את הקיום שלה, בצורה של כאב, איתות כלשהו שכמו אומר ״אני פה ואנ נשארת פה, איתך לתמיד, אז אולי כדאי שתחשוב כבר ברצינות לתקן אותי בכדי שפחות יכאב ואולי אפילו נתחיל לפנטז מחדש על ריצה״.
אני מנסה להסביר לה שאני לא מפנטז על לרוץ, אני באמת חושב שאוכל לרוץ מתישהו שוב.
כן, היו רגעים שכבר השארתי את זה מאחור, לפחות חשבתי שהשארתי מאחור, ניסיתי למצוא ספורט חדש, אחר, שימשוך אותי כמו שהריצה עושה לי את זה.
זה לא קרה.
זה חזק ממני, הרצון הזה לרוץ.
הריצה חזקה ממני, הצורך הזה, החלק של הריצה בחיים שלי, לא רק במובן הפיזי של המילה, הוא פשוט חלק ממני, גם אם אני טוען שהוא לא מי או מה שמגדיר אותי אלא פשוט חלק ממני, חלק שקשה להתנתק ממנו, חלק שקשה לוותר עליו.
כשרק התחלתי לרוץ, אי-שם בשנת 2001 לא אהבתי את זה, לא אהבתי לרוץ וגם לא נהניתי מזה אבל כמו שמוזכר באחד מהפרקים ב״סופרנו׳ס״, כאשר ניסיתי לעזוב זה פשוט משך אותי עוד ועוד פנימה חזרה, ככה פחות או יותר קרה לי עם הריצה.
פעמים רבות במהלך חיי, עוד בטרם הייתי מאמן מנטלי לספורטאים וגם אחרי זה, פגשתי אנשים שהגיעו אליי וביקשו שאלמד אותם לרוץ(אגב, יש טענות שתמיד הייתי מאמן מנטלי בצורה כזו או אחרת).
תמיד הסברתי(לפחות לאלו שהקשיבו..) שאין צורך ללמוד לרוץ כי זו פשוט תנועה שטבועה בנו, משהו שאדם באשר הוא אדם עושה אותה באופן טבעי לגמרי וכל מה שצריך לעשות, כמ ש-פו הדב אומר, זה להחליט מי מהרגליים זו רגל ימין ולשלוח אותה קדימה ואז אחריה את הרגל השנייה ופשוט להתקדם, להגביר קצב.
מהר מאוד כמעט כל אדם מגלה שהוא יודע ויכול לרוץ.
אם הוא רוצה או נהנה מזה זה כבר לגמרי משהו אחר(ומי שמנסה ומתלהב יותר מדי או לא בהדרגה פשוט נפצע וחבל).
כל מה שאדם צריך בכדי לרוץ, אולי כל מה שאני צריך בכדי לרוץ, לאחר שהרגל תתוקן בעוד איזה ניתוח, זו בעצם המשמעת העצמית להיכנס לתהליך הזה של ״חזרה הביתה״ או חזרה לדפוסים המוכרים של התנועה, להזכיר לגוף את מה שהוא כבר יודע בוודאות, להחזיר לו את הריצה.
מכירים רגעים כאלו מיוחדים של געגוע? רגעים בהם אנחנו מתגעגעים לאנשים או לרגעים, לתחושות מיוחדות שאנחנו כל כך אוהבים? מנסים לתפוס בכוח רסיסי זכרונות מאותם דברים? זה פחות או יותר מה שאני מרגיש בזמן שאני כותב את המילים הללו, זה מה שאני מרגיש כמעט בכל יום כאשר אני חושב על הריצה ואני חושב על ריצה הרבה.
מצאתי את עצמי בימים האחרונים(שלא לומר שבועות) כשאני חוזר וקורא דברים שמזמן לא קראתי וכולם בדרך כזו או אחרת קשורים לריצה, בין אם באופן ישיר או עקיף.
אני לא נותן, לפחות לא כרגע, למחשבות הללו לנהל אותי, גם לא לכאבים בברך שלא מרפים, אבל אני נותן להם מקום, למחשבות, משאיר להם מקום באיזו פינה בראש, אולי בכדי להזכיר לי שוב ושוב כמה אני צריך לחזור לשבילי החיים שלי.
קיימות הרבה דרכים לחצות קו סיום במרתון, אני יודע, הייתי שם ואת חלקן ניסיתי, בין אם זה בתחושת חוסר הנאה מוחלטת במרתון הראשון שלי בטבריה ובין אם זה בתחושת סיפוק ותיקון בשני שעשיתי או בשלישי, שם עשיתי את זה הכי מהר שיכולתי אז ובין אם זה בכל האחרים שפשוט רצתי וחייכתי, נהניתי, כמעט מבלי להסתכל על השעון כי התוצאה בכלל לא חשובה אלא עצם החוויה.
אליוד קיפצ׳וגה, מבחינתי לפחות המרתוניסט הכי טוב בהיסטוריה ואחד הספורטאים הגדולים שקיימים, הוא אומר שבסופו של יום הכל תלוי בראש, הכל תלוי במשמעת העצמית שלנו ואם יש משהו אחד שלקחתי מריצת מרתון בחיים שלי זה הסוד הזה של משמעת עצמית, של התמדה אבל במטרות שאני בחרתי ולא שום דבר אחר.
כבר הזכרתי לא אחת שריצה היא סוג של מראה לחיים ואם צריך לקחת משהו אחד מהפרק הזה של הכתיבה, מהחלק המחשבתי הזה של הריצה בחיי, כרגע, זו בהחלט המשמעת העצמית שלמדתי לקבל על עצמי, משמעת עצמית שעזרה לי לכתוב או יותר נכון לסיים לכתוב את הספר הקודם שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״, משמעת עצמית, כמו תכנית אימונים להגעה למטרה, משמעת עצמית ששלחה אותי לשבת במשך חודש שלם, מדי בוקר בשעה מוקדמת לשעה של כתיבה ועריכה.
אני עוד ארוץ מרתון, כך אני לוחש לעצמי בעוד שאני צועד בצעדים קטנים, מדודים, די נזהר בכל דריכה בשעה שבה הגוף מתחיל להתעורר, ג׳ק מתהלך לצידי, כמו מתאים את עצמו לקצב שלי שיודע שהוא קצב עבורו לצאת לטיול של בוקר, הוא עושה את זה בהתמדה מדי בוקר, את ההשכמה הזו שלנו.
הברך חורקת בצעדים הראשונים וגם אם זה מעביר בכם צמרמורת כרגע, בזמן שאתם קוראים את זה, שזה פשוט ככה, חורקת, מזכירה שהיא פה.
מניח יד על המעקה בצד ימין, שולח את הרגל קדימה ולמטה, מנסה לרדת בעדינות את המדרגות בפעם הראשונה היום, מחכה והוא מגיע, אותו ״קליק״ קבוע באותה נקודה, כמו מחזיר או מכניס למקום חלק מאיזה משחק הרכבה, הקליק הזה כואב אבל רק לשנייה ואז כמו אפשר להתחיל לזוז מעט טוב יותר, אבל בזהירות.
אני עוד ארוץ מרתון, אני אומר לעצמי, אבל בינתיים צריך להוציא את ג׳ק, לשתות קפה, להתקלח ולהתלבש ובעיקר להתחיל לתכנן את התקופה הקרובה, לתכנן מתי הכי נכון לעבור כבר את הניתוח הזה, שיתקן את הברך, למרתון.
