לצייר את תמונת הניצחון שלנו
קיימים סיפורים רבים, סיפורי הצלחה רבים שבהם המנטליות היא זו שגרמה לסיום טוב, לחצייה של קו הסיום או עמידה במטרה שהוצבה.
עולם הספורט מלא עד רווי בסיפורים האנושיים האלו.
יכולתי להתחיל ולספר משהו אישי, משהו מהסיפורים שלי של חציית קווי סיום או חלק מהמטרות שהצבתי לעצמי ועמדתי בהן אבל הסיפור שלי הוא סיפור אישי קטן, לא דרמה גדולה.
בילי מילס הוא רץ אמריקאי די נחמד שזכה במדליית זהב בריצה ל-10,000 מטר באולימפיאדת טוקיו 1964.
הרץ האמריקאי, בן לשבט ה-סיו היה יוצא מדי יום לאימון והתמונה שצייר לעצמו בראש הייתה שהוא חוצה ראשון את קו הסיום באולימפיאדה וכמובן זוכה בזהב, פשוט ככה.
טוב, למעשה ברור שזה לא כל כך פשוט, אבל במהלך כל אותם אימונים קשים וסיזיפיים זו התמונה שהייתה לו בראש ודחפה אותו קדימה להגשמת המטרה שלו, להפוך את החלום למציאות.
לזכות במדליית זהב באולימפיאדה היא לא החלום של כל אדם, זה בטוח, לפחות לא חלום ריאלי עבור כל אחד ואפילו לא לחצות ״סתם ככה״ קו סיום באיצטדיון רועש מאלפי אנשים בקהל שצועקים ומעודדים, לא, זה לא חייב להיות חלום כזה בכלל.
לכל אדם יש את המציאות שלו, את המאבקים היומיומיים שלו, את הרצון לעשות פעולות מסוימות שלעתים מתבררות כקשות אפילו להתחיל אותם אבל כל אחד יכול להיות סוג של ״בילי מילס״, כל אחד מאיתנו יכול בכל יום מחדש לדמיין בראש את תמונת החלום שלו, זו לא חייבת להיות מדליית זהב, לא חייב להיות שום קו סיום מעורב שם בתמונה הזו.
זה יכול להיות לקום ולעשות צעד ראשון קטן לעבר משהו, צעד ראשון ליציאה מהבית, צעד אחד להתקדם קדימה וכל מה שצריך קודם כל זה לדמיין את זה בראש, לדמיין כיצד נראית ההצלחה הזו, מה תמונת הנצחון שלנו כאשר נצליח לבצע את זה.
בתוכנו, עמוק בתוך הראש, יש לכולנו את היכולת לעשות את אותו צעד קטן לעבר קו הסיום, לעבר תמונת הנצחון הזו ומדליית הזהב שמחכה לנו מהצד השני של הקו, אות לכך שעמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו, כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה ולהצליח.
לא תמיד אנחנו יודעים באמת כיצד נראה אותו קו סיום במובן הפיזי שלו.
איזו צורה יש לו, כי הרי אנחנו תמיד נעזרים בכלים מוחשיים בכדי ליצור לנו וודאות, להזיז את הקושי והפחדים מאיתנו וכאשר אנחנו לא יודעים כיצד הוא נראה, קו הסיום הזה, הדבר יוצר מכשול גדול עוד יותר בדרך להגשמה שלו.
אבל אנחנו כן יכולים לדמיין ולבנות לנו את תמונת הניצחון שלנו בכך שנדמיין כיצד אנחנו ניראה באופן אישי, ננסה להוסיף לדימיון הזה את התחושות שלנו, של מה שאנחנו חושבים שנרגיש כאשר נגיע אל המטרה.
צמרמורת, דמעות אולי נשימה שמתקצרת ואולי דווקא חיוך גדול של הקלה והכנסה של הרבה אויר לריאות.
לא משנה בכלל כיצד נראה אותו קו סיום, אם אנחנו לא יודעים לתאר אותו, חשוב יותר שננסה לתאר לעצמנו את התחושות שנרגיש, שנבנה לעצמנו תבנית לתחושות האלו ולשם נכוון, שזו תהיה תמונת ההצלחה שלנו, שתשמור עלינו ותדחוף אותנו קדימה.
לפחות פעמיים בולטות אני זוכר את אותה תמונת ניצחון שהחזיקה אותי, תמונת ניצחון שאותה יצרתי לעצמי בכדי שיהיה לי סוג של ״עוגן״ להגעה למטרה, לקו הסיום.
נדמה לי שזה היה חודש מרץ 2012, אני מרחק שלושה או ארבעה קילומטרים מקו הסיום במרתון תל אביב, רץ ברחוב הירקון לכיוון דרום(כן, אז המסלול היה שונה מזה של היום), רצתי מחויך, זוכר עד עכשיו את אותה הרגשה אבל בראש, תוך כדי שאני מגביר מעט את הקצב, כבר הייתה לי תמונה אחרת לגמרי, ידעתי שלא משנה מה, אני חייב לעשות איירונמן.
עוד באותו הערב, עם גוף עייף מהמרתון, התחלתי בהכנות והלימוד של מה ידרוש ממני להשתתף בישראמן, תחרות איש-הברזל הישראלית באילת ומיד ציירתי לעצמי את אותה תמונה בראש, תמונה שנשארה שם הרבה מאוד חודשים של אימונים בלתי נגמרים בבריכה, בים, על האופניים ובריצות לא נגמרות.
דימיינתי לעצמי אותי חוצה את קו הסיום באילת, בסמוך לאחד מבתי המלון, עייף אבל מחויך, שמח בעמידה במטרה.
זו התמונה שליוותה אותי.
לא באמת ידעתי איך יראה קו הסיום ממש, יותר תיארתי לעצמי אותו ובעיקר תיארתי לעצמי את עצמי.
פעולה זו חזרה מאז שוב ושוב, גם באופן בולט יותר כאשר נרשמתי לרוץ פעם נוספת אולטרה מרתון של 100 קילומטרים בערבה, במה שנקרא ״אולטרה הרי-אדום״.
שם באמת לא ידעתי איך זה אמור להיראות אבל ידעתי איך אני אראה ולא רק שתיארתי את זה לעצמי שוב ושוב אפילו טרחתי להסביר לכל מי ששאל(וגם למי שלא..) שאני ״אחר״ לאחר מרוץ כזה, לאחר ריצה שכזו, אחר במובן של עייפות שמתערבבת עם רגשות שמתפרצים לאחר מאמץ כל כך ארוך, לא רק של יום הריצה אלא יותר השתחררות, התפרקות, של תהליך ארוך של חודשים רבים.
כיום, כמאמן מנטלי לספורטאים עם מעט יותר ניסיון מצידי, אני מנסה יחד עם המתאמנים שלי לייצר ״תמונות ניצחון״ או ״קווי סיום״ ובעיקר לשים דגש גם על התחושות שמלוות את זה, את מה שמרגישים כאשר מגיעים לשם או עוד לפני כן, לייצר מודעות לתחושות שלנו כאשר אנחנו בתהליך, בדרך לשם, לקו הזה.
בכל שלב ושלב נרצה לייצר מודעות לעצמנו, לתחושות ולרגשות שלנו, מודעות שתתחבר אל יצירת תמונת הניצחון הזו ותשמש לנו כעוד ״כלי״ בארגז הכלים היומיומי שלנו בדרך להגשמת החלומות שלנו.
דמיינו כרגע, בזמן שאתם קוראים את המילים הללו, את תמונת הניצחון שלכם, דמיינו את עצמכם חוצים את קו הסיום שלכם וחיזרו על זה שוב ושוב ואז עוד פעם.
דמיינו אותו בכל בוקר כאשר אתם פוקחים עיניים, בכל דקה או הפסקה שאתם יכולים, הזכירו לעצמכם את ״תמונת הניצחון״ שלכם, את עצמכם חוצים את הקו, את המדלייה על הצוואר שלכם.
