כאב, כמו גם פחד, מבחינתי לפחות, בהסתכלות שלי, זה סוג של איתות שהגוף, המוח שלנו שולח ומעביר לנו בכדי לסמן לנו שאנחנו מתקרבים לאיזה גבול מסוים שאולי לא כדאי לחצות או לפחות הוא ממליץ לנו לקחת אותו, את הכאב, בחשבון, לפני שאנחנו עושים את הצעד הבא.
קיים, כמעט אצל כל בני האדם, קשר ישיר או עקיף בין כאב מכל סוג שהוא לבין רגש, בין אם מרגישים את תחושת הכאב שעוברת בנו והרגש הוא פעולה נלווית לכך ובין אם כתוצאה מהיכולת שלנו לספוג את הכאב, להחזיק אותו, אנחנו חווים את אותו הרגש בשלב מאוחר יותר, אבל כן עושים את הקשר הישיר בין שני הדברים.
כאשר אני מתייחס לכאב במקרה הזה, אני מתייחס לכאב שנגרם בדרך כלל מפעולות שיש לנו שליטה עליהם, יש לנו שליטה על מידת ההגעה של הכאב, אנחנו בדרך כלל מוכנים אליו או יודעים שיגיע בשלב מסוים(וכמעט כתבתי שאנחנו מצפים לו).
הכאב הזה הוא לא ״must״, הוא לא משהו שאנחנו חייבים אבל אנחנו כן ניקח בחשבון שהוא שם ויצוץ בשלב מסוים.
אם הכאב הזה יבחר להפריע לנו בפעולה או לחילופין יגרום לנו לדחוף קדימה יותר, חזק יותר, זה כבר עניין של איך אנחנו בוחרים לקבל אותו, איך אנחנו בוחרים לפעול איתו ומה בעצם אנחנו מרגישים, איזה סוג של רגש זה מפעיל אצלנו.
קורטני דיוולטר, אולטרה-מרתוניסטית אמריקאית שלפחות בזמן כתיבת שורות אלו נחשבת כרצה הטובה ביותר בהיסטוריה של הספורט הזה, נוטה להזכיר הרבה בהתייחסויות שלה לריצות הארוכות, לתחרויות האולטרה שבהן היא משתתפת-מתחרה, במונח ״pain cave״ שבתרגום חופשי זה נשמע כמו ״מערת הכאב״.
״מערת הכאב״ הזו היא אותה מערה חשוכה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים, עם קירות מיוזעים מלחות, ריח של טחב ואבק באויר, רצפה חלקלקה, עטלפים ששורקים או מרחפים מסביב, רומזים לנו שאנחנו מפריעים את מנוחתם, את שגרת חייהם.
כאשר אנחנו נכנסים אל המערה הזו אנחנו בסביבה לא נעימה לנו.
מיד כאשר מגיעה אותה תחושת אי נעימות, הנובעת בדרך כלל מאותו כאב, הפעולה הראשונה אולי שעלינו לזכור היא שבחרנו להיות בנקודה הזו בציר הזמן של החיים שלנו, אנחנו הם אלו שהביאו אותנו למקום הזה, למערה הזו שגורמת לנו את הכאב, את הסבל.
ברגע שנקבל את זה שאנחנו בחרנו להיות שם, יקל עלינו גם לקבל את הכאב הזה אלינו, יקל עלינו להבין שהכאב הזה הוא חלק ממה שיוביל אותנו אל אותו ריגוש בהמשך, יעזור לנו להתגבר על הכאב או לפחות ללמוד לחיות איתו, גם אם רק לפרק זמן קצוב, ולהמשיך הלאה, למטרה שהצבנו לעצמנו.
לאחר הפעולה הראשונה של קבלת הכאב מגיע הרגע שבו הוא הופך לחלק מאיתנו, ממשיך איתנו הלאה ואנחנו כמו מתרגלים לקיום שלו לצידנו, איתנו.
מכירים את זה שכאשר לא עלינו כואבת לנו שן ואנחנו בכל זאת מנסים לגעת בנקודת הכאב עם הלשון..? מוודאים שהכאב עדיין שם ולא נעלם?
מכירים את זה שכאשר יש לנו כאב כלשהו בגוף שנוצר ממכה או אולי פציעה ומדי פעם, מרוב שהתרגלנו שהוא איתנו, הוא כמו נעלם ואז אנחנו שולחים יד למקום הזה, רוצים לבדוק שהוא עדיין איתנו?
כאב מהסוגים הללו נוטה להתחבר אלינו ולהישאר, אנחנו נוטים ללמוד להירגע ולקבל אותו, לחיות איתו ולהמשיך הלאה.
בקילומטר הארבעים וחמש או ארבעים ושש, באמצע שביל חולי עם אבנים, הכאב הזה הגיע גם אליי.
אני בתוך ההקפה השנייה מתוך שלוש של מרוץ ״אולטרה סובב-עמק״ למרחק של 100 קילומטרים ופתאום זה הגיע, בום.
הרגשתי כאילו מישהו מנסה בבת אחת לתלוש לי את האצבע הקטנה, הזרת, בכף רגל ימין, מנסה לחתוך אותה החוצה מנעלי ההוקה שנעלי באותה ריצה.
התגובה הראשונית שלי, תגובה מיידית, הייתה עצירה וצעקה לשחרור אותו כאב שהגיע בהפתעה.
היה לי ברור שהצעקה הזו לא תעזור לי יותר מדי אבל להזיק היא בטח לא הזיקה, היא פשוט התלוותה לסוג של אינסטינקט שפעל בי ברגע שהרגשתי את הכאב הנורא הזה.
ברגע הראשון לא באמת ידעתי מה לעשות ונראה לי שקשה לתאר במילים את מה שהרגשתי באמת, עד כמה היה נוראי הכאב הזה.
המחשבה הראשונה היא ״מאיפה זה בא לי עכשיו?״
אני באמצע, אפילו לא באמצע הריצה ואיך אמשיך ככה.
הבנתי שאני חייב למצוא דרך להמשיך ויהי מה, אסור לי לעצור כי מלבד הזמן שיברח לי בין הסלעים, גם הגוף יכנס למצב של רצון לעצור, רצון לספוג את הכאב ולתת לו לנהל אותי.
הבחירה מבחינתי הייתה פשוטה, ממשיך הלאה.
כן, עברה מחשבה בראשי אולי לחתוך את הנעל בצידה הימני, ממש להפוך אותה לסוג של סנדל ולנסות להמשיך ככה אבל אז גם גיליתי שלמעשה אין לי איך לעשות את זה, הייתי חייב להסתגל למצב הקיים ולהמשיך הלאה, צעד אחר צעד, לקבל את הכאב כמו שהוא ופשוט להמשיך במרוץ כי היו עוד הרבה קילומטרים לפניי.
לאחר מספר צעדים שעשיתי קדימה, במעלה השביל הופיע מולי טרקטורון שהיה שייך לאנשי ההפקה של המרוץ, טרקטורון ועליו חובש.
לפני שהספיק להוציא מילה מהפה שאלתי אותו אם יש לו סכין או מספריים בכדי שאוכל לחתוך את הנעל.
היה נראה שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו ולקח לו מספר שניות להגיב.
״חבל על הנעל״ הוא אמר לי.
ברגעים כאלו של כאב ובעיקר של אמצע מרוץ מה שעובר בראש זה בעיקר להמשיך הלאה ולא נעלי הריצה שאני נועל ושאותן אני הולך להשמיד כנראה.
״אתה רוצה שאבדוק אותך?״ שאל אותי לאחר שסיפרתי לו על הכאב ברגל.
שללתי את האפשרות שאוריד את הנעל כרגע ולו רק מכיוון שידעתי שלא תהיה לי אפשרות להחזיר אותה.
בחרתי להמשיך הלאה, לקחת את הכאב איתי ולא לתת לו לקחת אותי אליו אל תוך המערה.
בחרתי לצאת מהמערה החשוכה הזו ופשוט ללכת, לדדות, לרוץ בשביל הזה.
לכאב לא הייתה ברירה, הוא השתתק מעט ובא איתי, הייתה לנו עוד דרך ארוכה יחד.
גם הפוסט הזה נכתב במקור כפרק שיופיע בהמשך השנה בספר שלי, הספר השני שלי, שיקרא
״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״.
ברור לי כבר עכשיו שהספר הזה יהיה דומה לספר הקודם ועוד יותר ברור לי שהוא יהיה שונה ממנו.
