כבר מספר שנים שאני ״מתכתב״ עם המיינדפולנס ועם עולם המדיטציה בצורות שונות.
לא באמת זוכר מתי שמעתי על זה או נחשפתי לזה לראשונה, אבל מאוד יתכן שזב קרה בהשראתו של ריץ׳ רול(שאם אתם לא יודעים מי זה, כדאי שתבררו בגוגל ותקשיבו לפודקאסטים שלו ביוטיוב).
במהלך חלק מריצות השטח שלי בזמנו הייתי או עוצר תוך כדי או שבסיום הריצה, במיוחד אם זה היה בחוף הים, הייתי לוקח לעצמי מספר דקות של שקט וריכוז בעצמי.
תרגולי מדיטציה הפכו לחלק מהשגרה שלי בסגר הכפוי שנפל עלינו במשך הקורונה.
הייתי נכנס לחדר העבודה שלי, חדר האימונים, ומבצע תרגולי מדיטציה, מה שנקרא מדיטציה מותאמת.
לא הייתי מתיישב על הרצפה בישיבה מזרחית אלא מעדיף תמיד את הכסא שלי ושם הייתי ״נעלם״ למשך מספר דקות של שקט ושהייה ב״עכשיו״.
עולם המיינדפולנס עניין אותי יותר ויותר ככל שהעמקתי באימון המנטלי לספורטאים וזאת בעיקר כי חיפשתי עוד ועוד כלים מגוונים שאוכל להעניק לספורטאים אותם אני מלווה להתמודדות עם המצבים בהם הם נמצאים לפני, במהלך ואחרי משחק או תחרות.
אבל כמאמן מנטלי לספורטאים אני יודע שלפני שאני נותן ״כלי״ מסוים לספורטאים אני צריך לנסות אותו בעצמי ואכן, הטכניקות מהעולם הזה סייעו לי מאוד כנווט ראלי לפני המרוצים וגם במהלכם, סייעו לריכוז של לפני וגם לשמור על דריכות במהלך כל סטייג׳ תחרותי.
והנה הגיע הרגע, יום שלישי של אמצע השבוע ואני במסלול המרוצים במוטורסיטי, צמוד לחלק הדרום-מערבי של באר-שבע, מתחרה כנהג באליפות ישראל בג׳ימקאנה לשנת 23׳.
ג׳ימקאנה זו תחרות נגד השעון בו על הנהג לעבור עם הרכב שלו במסלול מוגדר שמסומן על ידי קונוסים ודגלים, לעשות את זה במהירות המירבית תוך שליטה ברכב.
לא התחריתי זמן רב אבל דבר אחד ידעתי כחלק מההכנה שלי לקראת המרוץ, אני מתכוון להשתמש בדיוק במה שאני מלמד אחרים להשתמש.
במסלול, טרם התחרות, מצאתי לי פינה שקטה, עצמתי עיניים וביצעתי תרגול נשימות שאני מכנה אותו 5×5.
שאיפת אוויר פנימה בספירת 5, החזקת האויר בפנים לספירת 5 ואז נשיפה איטית החוצה לספירת 5, הכל בקצב איטי וחוזר על התרגול הזה 5 פעמים, תרגול שמסייע לריכוז פנימה, לשהייה ב״עכשיו״ והגברת תחושת השליטה.
לאחר שהוצג לנו המסלול וצעדנו עליו ברגל בכדי ללמוד את התוואי, נעמדתי במקום בו אני יכול לראות את כולו ואז, עצמתי עיניים וביצעתי במשך מספר פעמים סוג של סימולציה, הדמייה של תוואי הנסיעה בו אני עומד לנסוע כאשר בפעם האחרונה פקחתי את העיניים ויצרתי מסלול מדומיין עם אצבע ימין על כף יד שמאל, מדמיין שוב את הנסיעה.
עד כאן הכל טוב.
אחת המטרות שהגדרתי לעצמי לקראת היום הזה, מלבד ההנאה כמובן, היא לא ״ללכת לאיבוד״.
בפעמים קודמות, לפני שנים ועם אלפות אחרות שהיו ברשותי, תמיד או כמעט תמיד הייתי מתבלבל.
הפעם זה לא קרה.
באחד ממקצי האימונים כן הלכתי לאיבוד, פיספסתי דגל אחד אבל, הבנתי שאין לי יכולת לשנות כבר כלום, עצרתי הכל ולמעשה התנתקתי ממה שהיה, כן, לפני כן בדקתי איפה טעיתי ו… זהו.
הלכתי הצידה לצל, שתיתי מים קרים והתמקדתי בסימולציה נוספת של המסלול לפעם הבאה, הפעם למקצה תחרותי שהזמן בו נחשב.
הקסדה הלבנה הדוקה על הראש, הכפפות השחורות אוחזות את ההגה, רגל ימין על הדוושה, כמעט עד הרצפה ורגל שמאל על דוושת הקלאץ׳, הילוך ראשון, יד על ההנדברייק ומחכה לסימן לצאת לדרך.
הדגל הירוק מונף ועכשיו המסלול רק שלי, של האלפא ושלי.
בסיום האירוע, כשחיוך של הנאה לא יורד מהפנים עשיתי עם עצמי סוג של בקרה עצמית, בודק מה היה בתחרות, מה אני בוחר לשמר ומה אני צריך לשפר.
לקחתי הרבה אויר, המשכתי לחייך ויצאתי לדרך הארוכה הביתה, מחכה לפעם הבאה.
