״למה אתה לא רץ כבר עם חולצה ורודה?״ היא שאלה בזמן שחלפה מולי ולא חיכתה לתשובה.
עם שנות הריצה שלי, וכאלו לא חסר לשמחתי, הפכתי מזוהה יותר ויותר עם אותה חולצת דרייפיט בצבע ורוד, צבע שהפך להיות חלק ממני והיו תקופות של אימונים שזה למעשה היה פריט הלבוש בצבע היחיד שהיה לי, בין עם זה חולצת דרייפיט או בחורף סווצ׳ר קפוצ׳ון כזה.
השמש בעיניים יחד עם הזיעה והמלח לא ממש עזרו לי לזהות מי הדוברת אבל בעיקר שלחו אותי לחשוב.
לחשוב שוב על מקומה של הריצה בחיי, לחשוב שוב על אותה שיחה שבה נשאלתי מה יקרה אם יקחו ממני את הריצה, איפה זה ימצא אותי, מה זה יעשה לי ובכלל, איך ארגיש ללא ריצה.
לאחר תאונת האופנוע, כבר שניות לאחר מכן, הבנתי שהחיים שלי השתנו בהרבה מובנים, גם פיזיים ובעיקר התחלתי לחשוב, עוד באמבולנס בדרך לבית החולים, איך ממשיכים מכאן, מה הצעד הבא ואפילו לא חשבתי על הריצה שלי, שעוד באותו הבוקר היתה קיימת.
לא חשבתי על הריצה כי כשזה משהו שהוא חלק בלתי נפרד ממך, לפעמים מקבלים אותו כמובן מאליו או כחלק בלתי נפרד שלא דורש מחשבה מיוחדת אבל אולי ובעיקר כי לא יכולתי לתאר לעצמי אותי ללא ריצה אבל גם הבנתי שכנראה אנחנו צריכים להיפרד ולא ידעתי לכמה זמן או אולי לתמיד.
כשיצאתי מהאורטופד שבועות מספר לפני שאני כותב שורות אלו, עם הבשורה שאין צורך בניתוח וכעת הכל תלוי בי, ידעתי שלמחרת אני חוזר להתאמן ובתחילת אוגוסט אני חוזר לרוץ.
טוב, הכוונה שלי בלרוץ היא כמובן לא ״ריצה״ בהגדרה הטכנית שלה או איזה ריצה כמו שהייתי מורגל אליה.
התכוונתי יותר לריצה במובן של ההתכוונות, ההתחלה, החזרה בכיוון של הריצה והקניית הרגלים מחודשת מבחינתי ובעיקר לתחושות, להרגשה, לנשימה המתקצרת, לשרירים שמתעוררים לחיים ולחיים עצמם שיתעוררו מחדש.
מילים אלו נכתבות לראשונה בסיומו של השבוע הראשון של חודש אוגוסט.
אני רץ פעם שלישית השבוע אבל ממוקד ב״עכשיו״, בכל צעד שאני מבצע, בכל הנחת רגל על האספלט האפור-שחור.
המיקוד הזה ב״עכשיו״ הוא לא רק במובן המטאפורי של המילה.
אני מתחיל בחשיבות של להניח את הרגל במקום שלה, על שביל הריצה הזה שספג כבר הרבה אגלי זיעה ממני לאורך השנים ועכשיו רק צריך לקבל אותי אליו, להיות מכיל, סופג, בעיקר להיות שם, עבורי.
העכשיו הזה חשוב לי כי בכל הנחת רגל לא טובה אני עלול לגרום לברך ימין ״לברוח״, לפתח שוב חיים משל עצמה ובעיקר לגרום לי לאיבוד שווי משקל.
פעמים רבות בחיים, כאשר אנחנו לא נמצאים ב״עכשיו״ שלנו ומנסים להיות במקומות אחרים, לא תמיד במכוון, אנחנו מאבדים את שווי המשקל שלנו, מאבדים את האיזון שלנו ואז מחפשים איזה עוגן, כמו ספינה לפני עגינה, לפני כניסה לנמל מבטחים, גם אנחנו מחפשים את נקודות האחיזה שלנו, לעתים רק נקודה אחת שתחזיק אותנו, תייצב, תחזיר אותנו ״לעכשיו״ הבטוח.
בכדי שנקודת הזמן העכשווית שלנו, פיזית ומנטלית, תהיה יציבה ובטוחה אנחנו צריכים לדעת מדי פעם להרים עיניים ולהסתכל קדימה, להסתכל קרוב וגם רחוק, לבדוק היכן נמצאת המטרה שהצבנו לעצמנו ובעיקר איפה נמצאת הדרך שמובילה אל המטרה הזו והאם היא מדוייקת לנו.
ב״עליסה בארץ הפלאות״ עליסה שואלת את החתול מהי הדרך שהיא צריכה לבחור בה ללכת והוא עונה לה בשאלה, האם היא יודעת לאן היא רוצה להגיע.
היא חושבת מעט ואומרת שלא יודעת לאן והוא משיב לה בחזרה שבמצב כזה הדרך לא חשובה כלל.
מבט אל המטרה שלי מראה לי מיד את הדרך אבל התמקדות בתהליך, בדרך הזו, עוזרת לי להתקדם קדימה, צעד צעד, לאט ויציב, צעד עכשווי.
חשוב לדעת מה המטרה אבל יותר חשוב להתמקד בדרך שמובילה אליה.
כאשר אין ממש ברך, או אין רצועות בברך, מה שמניע אותי קדימה זה הראש והלב.
פעם הייתי אומר שכאשר נגמרת המוטיבציה מגיעה המשמעת העצמית, שהמשמעת העצמית היא זו ששומרת עלינו, דואגת שנצא לדרך שלנו, נתחיל כל תהליך וגם נישאר ונתמיד בו.
הזיעה ממשיכה לנטוף ממני עוד דקות רבות לאחר שסיימתי לרוץ, הנשימה לאט לאט חוזרת לעצמה, פחות קצרה ובעיקר יותר אנושית מבחינתי.
אני לא דואג, הכושר עוד ילך וישתפר וגם הנשימה תלך ותתארך, תיקח את הזמן שלה שבין שאיפה לנשיפה, תהיה פחות חורקת.
בינתיים, צועד מעט לשחרר את הרגליים ומצליח לסדר גם את המחשבה.
מנסה לענות לעצמי למה אני כבר לא רץ ב-ורוד.
אין לי תשובה חד-משמעית ואולי טוב שכך אבל מה שמנחה את המחשבות שלי, לפחות כיוון אחד, זו המחשבה שה-ורוד סימל עבורי את ״רצים עם דובי״, קבוצת אנשים, כמו משפחה אמיתית, שהיינו רצים יחד, עם הרבה משמעות ליחד הזה.
כיום,, בעיקר בשנתיים שחלפו מאז הפציעה, לא רצתי, לא לבד ולא ביחד ואני בעיקר זקוק לעצמי, ללבד, להתמודדות הפרטית שלי בכדי לחזור לעצמי, פיזית ומנטלית ולכן המשמעות של ״עם דובי״ לא קיימת, לפחות לא בזמן שאני כותב את השורות הללו.
אני זקוק כרגע בעיקר לעצמי, לדחוף את עצמי כמו שאני יודע, להתחזק וגם להישבר, לבד.
לבד כי ככה אני יודע כי ככה אני מכיר וכי ככה אני יכול מאז ומעולם.
כבר הייתי בתהומות גדולים במהלך שנות הריצה שלי, הריצה החלה מתהום ענקית, ובכל פעם הצלחתי לטפס חזרה למעלה ואני בטוח שזה מה שיקרה גם עכשיו, מקווה, מאמין בעצמי.
את הסיפור למה כן הייתי רץ ב-ורוד אפשר למצוא בספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ או בבלוג.
