"הרים הם מורים גדולים. הם מלמדים אותנו על הגבולות שלנו, על היכולות שלנו ועל החשיבות של עבודת צוות." – טום הורסט, מטפס הרים אמריקאי
אני זוכר את הרגע הזה כמו היה עכשיו למרות שחלפו כבר הרבה שנים מאז, זוכר בדיוק מה הרגשתי בכל שנייה או דקה כשזה קרה, זוכר את הזיעה הכיסתה לי את הגוף, מעין זיעה קרה שכזו שמגיעה בבת אחת, שוטפת במקלחת של מים חמים והגוף רועד, אבל לא רועד מהקור אלא מהפחד, מהמחשבה, מהמראות שברקע, רעידות חזקות, בלתי נשלטות והמחשבה הראשונה שעוברת היא ״מה קורה לי?״ ומיד אחריה מגיעה המחשבה שאומרת ״איך יוצאים מהמצב הזה?״.
מאז שאני זוכר את עצמי או לפחות מאז שאני זוכר דברים שקרו לי בחיים, פחד גבהים תמיד היה שם, תמיד היה חלק ממני ולמדתי לחיות איתו במודע, להתנהל איתו בכל מיני שלבים שהופיע ואפילו פיתחתי כמו סוג של מומחיות לנושא עבורי, מומחיות שגרמה לי לצפות מתי זה מתקרב ובא ואיך אני יכול להתמודד עם הפחד הזה או אולי להימנע מהעימות איתו.
אצלי זה פחד גבהים, לא שהוא מנהל אותי, אבל הוא חלק ממני, חלק מהחיים שלי.
לאנשים אחרים יש את הפחדים שלהם בכל מיני תחומים ונושאים בחיים ואני לא בטוח או לפחות לא מבין בתחום הזה ברמה מקצועית-נפשית, בכדי להגדיר את זה כסוג של פוביה כזו או אחרת, אני מתייחס לפחדים הללו כפחדים שמגיעים, נמצאים, קיימים איתנו כל הזמן, פחדים שהם חלק מאיתנו ועמן גם ההשפעות שיש להם עלינו בחיים.
פוביה מוגדרת, לפחות במדע, כסוג של חרדה עמוקה המאופיינת בפחד, לעתים לא פרופורציונלי למצב וכאשר הסתכלתי בהגדרה הזו הדבר הראשון שתפס את העין מבחינתי היה- מי קובע מה זה פרופורציונלי..? מי יכול להחליט עבורי שהפחד הזה שיש לי ממקום גבוה והתגובה שלי היא פרופורצינלית או לא? מי יודע בכלל מה אני מרגיש באמת במצבים הללו? מי יודע מה קורה לי בגוף כאשר אני פוחד מגובה רב או אפילו כאשר אני רק חושב על זה?
תבואו ותגידו שהפרופורציונליות מגיעה ממה שמקובל בחברה, בעולם, בתרבות שבה אנחנו חיים, כמעט כמו מוסר כלשהו ואני אבוא ואתנגד לזה ואגיד שבמצבים כאלו אנחנו מגיעים ש״כל אדם לעצמו״ כי בסופו של דבר אנחנו שונים לחלוטין אחד מהשני וכל אחד מגיב אחרת למצבים שונים וגם במצבים זהים.
אבל בואו נעזוב לרגע את ההגדרות והמדע ונחזור לאותו היום עמו פתחתי את הפרק הזה.
מפלי הניאגרה בקנדה, אחד מהמקומות המרשימים והמדהימים ביותר בעולם ללא ספק ואנחנו נמצאים שם בטיול משפחתי לפני שנים.
מראש אמרו לנו שאחת החוויות הכי טובות שיכולות במקום הזה היא לעלות אל המרפסת החיצונית אשר נמצאת במגדל שמעל המפלים ולראות את הפלא הזה מלמעלה.
אני יודע שפחד הגבהים שלי קיים, מכיר אותו מקרוב והחלטתי שהפעם, במודע, אני מתמודד מולו ועולה למעלה לצפות. אם הוא, הפחד, רוצה, שיבוא איתי ויהנה גם, אם לא, הוא יכול להמתין למטה עד שאסיים להנות מהחוויה, לפחות חשבתי כך.
קנינו כרטיסים בקופות אשר נמצאו בקומת הקרקע של הבניין, המקום הרגיש כמו לובי של מלון ולרגע הכל היה טוב ומחויך, אבל רק לרגע, אחד קטן.
הגיע תורנו וצעדנו לעבר המעלית, ממתינים שהדלתות יפתחו וניכנס לתוכה.
הדלתות נפתחו, נכנסנו פנימה, נסגרו והתחלנו בתנועה למעלה.
כמעט שנייה וחצי לאחר מכן, המעלית, שהייתה שקופה מסתבר, הפכה להיות סוג של מעלית חיצונית לבניין, משהו שלא ידעתי לפני כן ולא שזה היה משנה הרבה אבל זה הגיע בבום.
אני לא יודע מה היה גובה הבניין בתחילת הדרך אבל מה שידעתי זה שהרגליים ננעלו בבת אחת, השרירים הפכו לאבן(ולא מאימוני ריצה או משקולות), הברכיים נצמדו אחת לשנייה, רועדות והגוף החל להיות מוצף בזיעה.
עדיין לא הגענו למעלה.
כאשר הגענו למעלה, הפעולה הרגילה היא לעשות צעד קדימה ולצאת מהמעלית למרפסת.
הן סירבו לזוז, הרגליים, כמו נדבקו לרצפת המעלית ואני נאבק איתן ונאבק בהן בכדי לנסות ולזוז מעט קדימה.
היה לי ברור שזה קרב אבוד.
בצעדים קטנטנים ובכוח רב יצאתי מהמעלית, צמוד לקיר ומיד למעלית השנייה במטרה לרדת למטה וכמה שיותר מהר. הפחד הזה היה משתק, מאוד, גורם להתאבנות, לחוסר יכולת לזוז, לתפקד או בכלל לנסות ולעשות כל דבר שהוא.
אני זוכר את הרגע הזה, את החוויה הזו שם בקנדה כסוג של רגע משמעותי עבורי, רגע טראומטי אמנם אבל נקודת זמן כזו שהתקבעה לי בזיכרון, כמעט יכול להרגיש את הזיעה ההיא שוב.
לקראת יום הולדת חמישים שלי ניסיתי לחשוב על דרך מקורית להתמודד עם בעיית פחד הגבהים שלי, רציתי להתעמת איתה חזיתית, להוכיח לה שהגעתי לגיל שאני מסוגל ויכול לנצח אותה.
בחרתי לעצמי מתנה מעצמי, לפחות ככה קראתי לזה בראש שלי, שאעשה צניחה חופשית.
כן, יותר אקסטרים ומפחיד מזה לא מצאתי ומצד שני אם אצלח את זה בשלום, כנראה שכלום כבר לא יפחיד אותי.
מדוע אנחנו רוצים או אולי אפילו צריכים להתעמת עם הפחדים שלנו? מדוע אנחנו צריכים להעלים אותם באמת, את הפחדים שלנו?
לפני שאני עונה על השאלה הזו, מהכיוון שלי, אני חייב לחזור ולציין שמבחינתי פחד הוא דבר טוב, הוא דבר חיובי ששומר עלינו, מבחינה מנטלית, סוג של הגנה שפיתחנו לעצמנו ונמצאת עבורנו כמגן כאשר אנחנו מתקרבים לכל סוג של קצה, לפחות חושבים שאנחנו מתקרבים לסוג של הקצה הזה, מנטלית.
לא לפחד הזה אני מתכוון כאשר אני מדבר על פחד הגבהים, שלי, או כל פחד אחר של אנשים אחרים.
זה סוג אחר של פחד.
התחלתי בהכנות למתנת יום ההולדת שלי, הייתי רציני לגבי זה כי באמת חשבתי שזה יפתור את בעיית פחד הגבהים שלי אחת ולתמיד. קראתי מעט על מה זו קפיצה חופשית ובמה זה כרוך, קצת על הגבהים שזה מתבצע ובעיקר באילו מקומות בארץ כדאי לעשות את זה ומי מבצע את זה יחד איתי.
ככל שהתקרב הזמן מצאתי את עצמי חושב על זה יותר ויותר. התקרב מובן של מספיק חודשים מראש ולא עניין של ימים ודקות, מספיק זמן בכדי להזמין מקום לדבר המוזר הזה.
מה שכן גיליתי בזמן שהבטתי בשעון החול שהגרגרים ממנו זרמו בקצב משלהם והצטברו בתחתית מיכל הזכוכית זה שאני בכלל לא בטוח שאני רוצה לעשות את זה, שאני לא באמת מוצא את הסיבה הנכונה, הסיבה האמיתית מבחינתי.
ואז זה הגיע, התובנה האמיתית והנכונה מבחינתי לגבי כל עניין פחד הגבהים שלי, תובנה שאולי תסייע פה לאחרים עם הפחדים שלהם.
מדוע אנחנו צריכים בכלל להתמודד עם הפחדים הללו? אנחנו יודעים שהם קיימים אצלנו, שהם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו וכנראה ישארו איתנו לתמיד.
לא יותר טוב פשוט להניח להם להיות שם, בפנים וללמוד להכין את עצמנו למצבים בהם הם עלולים להתפרץ ולהופיע?
האם אנחנו בכלל צריכים להתמודד עם כל פחד שיש לנו?
כיום אני בטוח שלא. אין שום סיבה להתמודד עם כל פחד ולנסות להעלים אותו, לפעמים פשוט כדאי ועדיף לקבל את זה שהוא קיים, שהוא שם והוא שלנו ולהמשיך להתנהל בחיים שלנו מתוך מודעות, מתוך תודעה, מיינדסט, שהפחד הזה כאן וזהו.
לכולנו, כבני אדם, יש חששות, פחדים, פוביות, וזה מה שהופך אותנו לאנשים שלמים כמו עוד שלל של תכונות כאלו ואחרות.
כאשר נלמד לקבל את זה שזה בסדר לפחד, ברמות שונות ובכל הרמות, נדע לקבל את עצמנו טוב יותר בכל מגוון תחומי החיים.
עם חלק מהפחדים נבחר להתמודד ואולי לדחוף אותם הצידה ועם חלק אחר, כמו פחד הגבהים שלי, פשוט נלמד לקבל ולחיות לצידם מבלי להתייחס אליהם יותר מדי אלא רק ניקח אותם בחשבון בתכנון צעדינו(או בתכנון הטיול הבא שלנו..).
