"Focusing on every thing you are doing keeps you in the moment…” – N. Coughlin, olympic swimmer
שעון הגארמין על פרק יד שמאל מסמן שאני כבר באזור הקילומטר החמישים של הריצה הזו, אולטרה הרי-אדום, אי-שם בערבה, חצי מהריצה הזו כבר מאחורי ועדיין יש לי לרוץ חמישים קילומטרים בכדי להגיע לקו הסיום בטיילת באילת, בין בתי המלון.
כרגע לפחות קשה לי לדמיין את קו הסיום, הוא היה בדימיון שלי הרבה פעמים, עד לאותו רגע, לפני כחמש שעות, אולי מעט יותר, כשעמדתי על קו הזינוק.
כעת אני חושב רק על ה״עכשיו״ שלי והעכשיו הזה מדבר על איתותים מדאיגים, עיקצוצים מכיוון שריר המפסעה הימני שלי שמסמן, כמעט כמו בכל ריצה ארוכה, שהוא הולם להיתפס.
למה זה חוזר על עצמו כל הזמן?
רוב הסיכויים או לפחות זו ההערכה שלי לגבי זה כי הרגליים שלי במצבן הנוכחי לפחות, לא בנויו באופן שווה, כלומר, במקור הן היו כך, אבל אחרי אותה תאונת אופנוע ראשונה שעברתי כאשר הייתי בבילוש, תאונה בה כף רגלי השמאלית התרסקה ולאחר תקופה ארוכה של גבס, ניתוח, שיקום ופיזיותרפיה, טווח התנועה בכף הרגל לא חזר באופן מלא ולמעשה גם לא יחזור.
זה לא מפריע לי לרוץ, עובדה, אני רץ והרבה, אבל הריצה שלי נראית עקומה, צולעת שכזו, במיוחד במצבים כאשר העייפות מתחילה לשחק תפקיד, אבל יותר מכל, לא רק העקמומיות הזו היא שמשפיעה אלא שאורך השרירים, מבנה השרירים, השתנה ברגליים, הן פשוט עובדות אחרת אחת מהשנייה וזה בעיקר, ככה לפחות אני חושב ומסביר לעצמי, גורם לאותם עיקצוצים ושריר שנתפס בשלב מסוים, כמעט באופן עקבי, בריצות ארוכות.
מה שקורה לי בשלב הזה של הריצה, כששמש אדומה נמצאת מזרחית אליי בשמיים, שמש שהתעוררה לא מזמן ונוף מדברי עוטף אותי כמעט לחלוטין מסביב, אני די לבד בריצה הזו.
זינקנו למרוץ האולטרה הזה רק 24 משתתפים ככה שמהר מאוד נפתחו פערים בין כולם וזה בסדר, לי.
אני רץ עם עצמי, רץ את עצמי.
״האם דברים קורים לי או קורים עבורי?״ אני שואל את עצמי כאשר אני מנסה לבצע עוד ועוד צעדים קדימה, מרגיש כיצד הכאבים הולכים ומתגברים, הרגל מתקשה והופכת לה לסוג של אבן ממש או רגל עץ שכזו.
לפעמים אנחנו צריכים להקשיב לגוף, לראש, ללב שלנו, בכדי לקלוט ולהבין את הסימנים, את האיתותים שאנחנו מקבלים, צריכים לשנות את הקצב שלנו בחיים ולהתאים את עצמנו לקצב הנכון של ״הריקוד״ הזה, לקצב החיים הנכון לנו.
אסור להתעלם ממצבים שבהם הגוף מאותת לנו, שרוצה שנתייחס אליו, נתייחס לסימונים האלו שלו, אולי לנורות האזהרה שהוא מדליק לנו בדרך אותה אנחנו עוברים, בחיים.
גם כאב הוא סוג של איתות אותו הגוף שולח לנו בכדי שנבין שמשהו קורה לנו, שנתייחס ונדע כיצד לפעול מול אותו הכאב.
בקילומטר ה-55 ואולי היה זה רק בקילומטר ה-47, ממרחק הזמן שהמילים האלו נכתבות זה לא ממש משנה, מדובר על אולטרה מרתון אותו רצתי בשנת 2017, הפעם השלישית והאחרונה לבינתיים למרחק של 100 קילומטרים והאמת, נהניתי, מאוד.
אני חוזר למשפט הזה שמהדהד לי בראש ״האם הדברים קורים לי או קורים עבורי?״ ומנסה להבין למה דווקא עכשיו, כאשר השריר הזה עומד להיתפס ואני מרגיש את הכאב החד עוד לפני שהוא מגיע בכלל, יודע עד כמה שזה כואב, משבית, מצמית, יודע ובכל זאת בוחר לנסות ולהתקדם עוד קצת, למשוך את הסימן הזה עוד קצת.
גיליתי שבהתייחסות לסימנים באופן כללי וסימנים שהגוף שלי שולח, הייתי די בוחר להתעלם ולהמשיך הלאה, כמו לדחות את הקץ ולהחליט שאטפל בזה כשיגיע הרגע הבלתי נמנע.
כיום, כאחד שעוסק בקואצ׳ינג בכלל ובאימון מנטלי לספורטאים בפרט, אני יודע שחשוב להתייחס לסימנים ברגע שהם מופיעים, לקבל ולנתח אותם ואז לפעול בהתאם, לבחור את הפעולה הנכונה.
״בום״ זה הגיע, זה נתפס ואני נעמד, תקוע, לא יכול לזוז ועם כאב מטורף בשריר בחלק הפנימי של הירך הימנית.
גם לזוז צעד אחד אני כבר לא יכול יותר.
״האם הכאב הזה קורה לי או קורה עבורי?״ זו השאלה כרגע ובעיקר כיצד אני פותר את הכאב הזה וממשיך קדימה, ממשיך לרוץ.
כמעט כמו תמיד במצבים כאלו, כאשר קורה לי משהו אני מנסה להבין עם עצמי למה זה בכלל קרה או קורה לי. בפעם הראשונה שזה קרה היה חושך מסביב, קילומטרים יחסית מוקדמים של מרוץ אולטרה ״סובב-עמק״, אז למקצה 61 קילומטרים שבו השתתפתי וזה התרחש בקילומטר ה-26, ממש אותו הכאב, בלילה חם, לח.
אז, בסובב, הבדיקה המהירה הוכיחה, בעיקר עם הרבה סיוע מרצים אחרים שמיד עצרו לבדוק מה קרה לי ולמה עצרתי פתאום, ניתוח מהיר של האירוע בשטח הוביל לזה שגיליתי ששכחתי לקחת את כדורי המלח שהייתי אמור לקחת והשריר כנראה נתפס כתוצאה ממחסור במלחים שהגיע עקב ההזעה הרבה באותו הלילה.
שני כדורי מלח ובקבוק מים וגם איזוטוני ופחות מחמש דקות מאוחר יותר, למרות שהרגישו כנצח, חזרתי לרוץ כאילו לא היה כלום.
זה מה שמיד הבנתי לגבי האירוע העכשווי פה באמצע המדבר.
הבנתי שהאיתות לא היה סתם והייתי חייב להתייחס אליו בשנייה שהתעורר ולא לחפש את הגבול, לחפש את הקצה שיעצור אותי בסוף.
אבל הפעם לקח לי הרבה יותר מהר לתפעל את האירוע הזה.
יד ימין נשלחת לעבר הכיס הקטן ב-ווסט שלי, האצבעות מגששות ופותחות בזהירות את הרוכסן שם, מחטטות בפנים, מחפשות שקית ניילון שארזתי מבעוד מועד, הכנתי לי, ממש כמו סוחר סמים, מספר שקיות שבתוך כל אחת מהן היו צמד של כדורי מלח לבנים.
שליפה מהירה, תולש את השקית ואת שני הכדורים מעיף מיד לתוך הפה, שלוק ענקי של מים מתוך הצינורית ואז עוד אחד ועוד אחד, שלוק נוסף, גדול, הפעם מבקבוק האיזוטוני שנמצא על החלק הקדמי של החזה, גם הוא בתוך הווסט.
עכשיו נותר למספר שניות לסדר את הנשימה, לנסות להתמתח מעט ולקוות לטוב, שמגיע מהר הפעם.
מבט מהיר על השעון וגיליתי שלא איבדתי הרבה זמן.
חוזר לצעוד, בהתחלה לאט ומשם עובר לריצה קלה וחוזר לקצב הריצה שלי, קצב הריצה שקבעתי לעצמי.
להפתעתי השריר משתף פעולה מצויין, מגיב טוב ואני יכול לחזור למחשבות שלי- על הריצה, על המדבר ובעיקר ״האם הכאב הזה קורה לי או קורה עבורי?״.
כאבים, בעיקר כאבים מהסוג הזה אבל גם כל כאב או איתות מהגוף לגבי משהו, לפחות על פי התפיסה שלי, האמונה שלי לגבי עצמי, לא קורים סתם.
בואו נרחיק רגע עוד יותר.
אני לא מאמין במקריות.
כן, שום דבר כמובן לא מוחלט ובלעדי אבל באופן כללי אני לא מאמין במקריות ויודע או חושב שלכל דבר, כמעט, יש סוג של הסבר למה הוא קורה.
אנחנו לא תמיד יודעים לברר מספיק טוב למה דברים קורים לנו, לא תמיד יש לנו את כל הנתונים או הסיבות מול העיניים ובמחשבות אבל ברגע שנחשוב ונתעמק, נגיע למסקנות ולתוצאות ללמה דברים מסויימים קרו, למה אירועים התרחשו(השריר נתפס כי לא לקחתי כדורי מלח…).
דברים קורים לנו, כאבים קורים לנו בעיקר כי הם עושים זאת עבורנו, זו המחשבה שלי.
אין פה או זה או זה.
יש פה עניין של יחד, של שילוב של שני הדברים כאחד, דברים שקורים לנו למעשה קורים עבורנו ואנחנו צריכים לקבל אותם ולהתנהל נכון איתם ולא מולם כי הם מגיעים ממקום טוב, מקום שאמור להגן ולשמור עלינו.
בפעם הבאה כאשר אתם חווים כאב פיזי ואולי גם גם מנטלי או כאב פנימי כזה או אחר, זכרו כי הכאב הזה מגיע עבורנו, הוא רוצה לסייע לנו לשמור על עצמנו ולא בכדי לעשות לנו משהו רע, הוא לא נגדנו ולכן הכי כדאי להתייחס לכל סימן ולכל כאב שמגיע, להתייחס אליהם בכבוד, לתת להם תשומת לב ולנהל אותם נכון כי רק ככה נוכל להמשיך במסע החיים שלנו על השבילים בהם אנחנו צועדים ורצים.
