״גיבור הוא לא אחד שאמיץ יותר מהאדם הרגיל, הוא פשוט אמיץ חמש דקות יותר ממנו״ר.ו. אמרסון
״איפה הקסדה שלך?״ היא שואלת אותי במבט מודאג של סבתא החוששת לנכד.
היא, זו השופטת או הבקרית שבדקה את הציוד שלי בנקודת ההרשמה בסמוך לחוף-פולג באחד מימי שישי מוקדם בבוקר כאשר הגעתי לשם על מנת להשתתף בטריאתלון נתניה, שנת 2000 או 2001.
לא ידעתי על איזו קסדה היא מדברת באותו הרגע אבל נחזור אליה עוד מעט, אם תישארו איתי עד סוף הפרק.
נחזור מספר חודשים לאחור, ואני באטרף של אימונים מיוזעים בספינינג וריצה על הליכון, מרגיש בהיי מטורף ואפילו חוזר לעבודה, עדיין לא תפקיד שטח אלא תפקיד של איש מודיעין טכני במשטרה ובעיקר מעביר את הזמן שלי בציפייה לאימון הבא.
שיחה על כוס קפה במשרד עם חבר והוא שואל למה אני לא מנסה לעשות טריאתלון.
הסברתי לו שבתפיסה שלי אני לא עושה ניסיונות אלא מציב מטרות ובונה את הדרך להגיע אליהם, בונה תכנית איך אני מגיע אל המטרה בדרך שלי.
ממנו, בשיחה, נפטרתי מהר אבל זה כבר היה אבוד, ידעתי שיש לי מטרה, טריאתלון, למרות שלא באמת ידעתי מה זה אלא רק באופן כללי.
הסקרנות חפרה לי בבטן וכאשר הגעתי לאימון ספינינג באותו הערב ניגשתי בסיום לאפי, המאמן ושאלתי אותו אם הוא יודע משהו על טריאתלון והתשובה שלו היתה שבעוד חודש או חודשיים יש תחרות כזו ממש כאן, בנתניה.
נו, כל הסימנים עבורי היו על הקיר, הייתי צריך רק לקרוא אותם ולחבר אותם יחד לביצוע.
טריאתלון, למי שלא יודע, זה ספורט מדהים שמורכב למעשה משלושה ענפים שונים- שחייה, רכיבת אופניים וריצה.
ואני הרי לשחות יודע מגיל צעיר, לרכוב על אופניים זו בטח לא בעיה גדולה ומה שישאר לי זה לרוץ לקו הסיום.
נשמע פשוט.
לפחות חשבתי ככה אז בנאיביות הגובלת בטיפשות, כזו שעוד תפגוש אותי בהמשך הדרך.
הימים היו ימים של טרום-מידע זמין ובדרך לא דרך הצלחתי להשיג מעט פרטים על הטריאתלון בנתניה ונרשמתי למקצה הספרינט, המקצה הקצר שכלל שחייה בים למרחק 750 מטר ואז רכיבת אופניים למרחק 20 קילומטר על כביש ואז ריצה של חמישה קילומטרים על חוף הים בנתניה.
נשמע פשוט, כבר ציינתי..?
אז כן, הייתי נאיבי ואולי מעט מלא בעצמי כי חשבתי שאני יודע הכל אבל החיים הוכיחו לי אחרת, הטריאתלון הזה לימד אותי שיעור בצניעות ויצאתי משם עם הרבה לקח ושיעורי בית.
בחנות ספורט רכשתי טייץ שמיועד לרכיבת אופניים ותיכננתי גם לשחות איתו וכמובן שקניתי גם גופיה תואמת.
מיותר לציין שציוד מתאים לטריאתלון זה לא היה?
חלק משכר הלימוד.
עד כמה לא ידעתי למה אני נכנס?
אופניים לא היו לי ולכן לקחתי ״אופני הרים״ עם שלדת ברזל שהיו זרוקות בחצר אצל ההורים שלי ובתור אימון או הכנה פשוט יצאתי ל״סיבוב בשכונה״, לא אימון מומלץ לקראת תחרות שכזו.
סמכתי על הספינינג שיעזור לי(טעיתי…).
מאז שהייתי קטן אבא שלי לימד אותי לשחות בים, היה מכניס אותי למים העמוקים בחוף מכמורת ושם היה מורה לי לשחות חזרה לכיוון החוף.
זה היה זמן איכות עם אבא והבטחון שבלשחות לצידו עשה את זה, עזר לי.
כשגדלתי התחלתי לשחות גם בבריכה והייתי בטוח שהכל יהיה בסדר.
ריצה?
מה זה חמישה קילומטר ריצה?
חצי שעה של ריצה בחוף הים עם אויר טוב ונוף מצוין.
יהיה בסדר.
הבנתם כבר שיותר ״חאפר״ ממני בהכנה לטריאתלון הזה לא יכול להיות ואולי זה חלק מהסוד של התמימות, הנאיביות הזו, חוסר הידע, הפכו את הטריאתלון הזה לפשוט ומיוחד, לפשוט מיוחד.
לא לכל דבר בחיים חייבים לגשת בגישה רציני וחוקרת, למידה יסודית של כל הפרטים הקטנים.
לפעמים אנחנו פשוט צריכים לשחרר הכל ולנסות לגשת לדברים בצורה פשוטה ביותר, ליהנות מחוסר הידע והניסיון של דבר ראשוני, להנות מהחוויה.
״לא הבאת איתך קסדה?״ היא שואלת אותי ״איך חשבת לרכוב? להשתתף?״ המשיכה ואני הבטתי בה בלי תשובה, מי חשב שצריך קסדה.
אז היא הלכה ואחרי מספר דקות חזרה אליי עם קסדה ביד, מושיטה לי בחיוך ואני אומר תודה עם פרצוף מבויש.
אנשים טובים באמצע הדרך.
את הציוד סידרתי כמו כולם, כלומר עמדתי והסתכלתי מה אחרים עושים ופשוט חיקיתי את הפעולות שלהם, בערך.
עומדים על קו המים, אני עם כובע ים מצחיק על הראש ומשקפי שחייה על העיניים ומספרים שקישקשו לי על הרגליים והידיים, הרגשתי אלוף העולם, הלב פעם בחוזקה, הדופק בשמיים ועוד לא זזתי מטר, התרגשות.
היום, ממבט של שנים, אני יודע ומעביר את זה הלאה שמתח זה דבר טוב, אנחנו אוהבים ורוצים מתח, רוצים לשלוט בו.
מתרגלים נשימות והדמייה, עוצמים עיניים והכל למטרה אחת- להוריד לחץ ולהתרכז במטרה שלפנינו.
ריצה קצרה אל המים, על החימום ויתרתי.
מיד הבנתי שהים זו לא השחייה עם אבא אלא מאבק בכלל לעבור את קו הגלים הראשון ובעיקר לצאת ממה שלמדתי שנקרא מכונת-כביסה ומאיזו בעיטה אקראית שקיבלתי לפנים, אאוץ.
המאבק שלי בים, בטבע, נמשך לאורך כל משולש השחייה וכלל מאמץ בתנועות ידיים ושתייה של מי מלח בכל פעם שפתחתי את הפה אבל הנה זה מסתיים ואני רץ החוצה, מחפש איפה שמתי את הנעליים, האופניים.
בשטח ההחלפה היו עוד אופניים והבנתי שבסך הכל המצב שלי לא כזה גרוע, אספתי אותם, קסדה על הראש ורצתי לכיוון היציאה, עלייה מהירה ואני מתחיל לדווש בנשימה קצרה אבל מרגיש שלא זז.
טוב, אז זזתי קדימה, בקושי, פשוט כל האחרים זזו הרבה יותר מהר, אבל ממש מהר.
מהר מאד הבנתי כמה אני לא בכושר וכמה אני בכלל לא מוכן לתחרות מהסוג הזה, המשכתי לדווש.
עשרים קילומטרים נשמע ומרגיש כמו מרחק לא גדול בכלל אבל כשלא מתקדמים מספיק מהר זה הרבה, הרבה מאד ולוקח זמן וזה בעיקר מתסכל.
כל אירוע בחיים, כל פעולה כמעט, מלמדת אותנו משהו ואנחנו צריכים לדעת לעצור לרגע ולנסות להבין מה עברנו, מה למדנו ומה אנחנו לוקחים איתנו משם הלאה.
מה לקחתי מהטריאתלון הזה יגיע בהמשך אבל בינתיים השארתי את האופניים חזרה בשטח ההחלפה, שהיה כבר עמוס בזוגות אופניים צבעוניות(לא סימן שמבשר טוב) ויצאתי לרוץ.
טוב, לרוץ זו הגדרה יפה למה שקרה שם כי הרגליים הרגישו כמו בולי-עץ, עמודי טלפון של פעם והייתי צריך להסביר להן, לרגליים, שאנחנו צריכים לרוץ חמישה קילומטרים ולסיים את הדבר הזה.
את חוף פולג אני מכיר בעיקר בזכות החוף והים שם ולא כאתר לריצה מבחינתי אבל רצתי.
צעד אחרי צעד התקדמתי קדימה מתוך מטרה אחת ברורה- לסיים.
כמו מנטרה שתלווה אותי החל מהטריאתלון הזה והלאה בחיים, בכדי להגיע אל המטרה צריך פשוט לדאוג ולהתקדם קדימה כל הזמן.
כל תנועה, כל צעד, יקרב אותי לעבר המטרה שהצבתי לעצמי.
אז פשוט רצתי בקצב שלי, על החול, נהנה מהים שלצידי, בהלוך הוא היה משמאלי ובחזור מימיני, שומר עליי ואני בעיקר שומר על הנשימה שלי.
קו הסיום עם הדגלים הצבעוניים חיכה לי ואני בתחושה של אושר אבל בעיקר הקלה, חוצה אותו, מסיים טריאתלון, מסיים אבל למעשה לא ידעתי שאני מתחיל סוג של מסע לתוך עולם הסיבולת, מסע לתוך עצמי, לתמיד.
זה פרק מתוך הספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ ואתם כמובן יותר ממוזמנים להזמין ממני את הספר כולו.
