"courage is the fear of being thought a coward”
H. smith
במקור הסיפור הזה של ההשתתפות שלי בתחרות חצי איש ברזל בחיפה, נכתב מספר ימים, אולי שבוע, לאחר האירוע וההתרגשות הייתה עדיין באוויר.
היום, כאשר החלק הזה נמצא כבר במקום הראוי לו, בספר הראשון שלי, נקודת המבט שונה, מפוקחת יותר אולי אבל ללא ספק זו הייתה נקודת ציון משמעותית עבורי, אז וכיום, בדרך בה בחרתי.
להגיד מבחינתי שזו תחרות מוציא את הדבר קצת מהכוונה האמיתית שלי/שלו מכיוון שאני אף פעם לא מרגיש שאני בתחרות עם מישהו אחר מלבדי, כן, אני מתחרה עם עצמי בהשגת המטרות שהצבתי לעצמי, בעמידה ביעדים הקטנים בדרך, מעבר של המכשולים הקיימים של העייפות, השרירים הכואבים או השעות המוקדמות בהן אני מתחיל להתאמן.
אחד מהדברים בהם אני מאמין, בדרך בה בחרתי, הוא שהדרך הנכונה והאמיתית שלנו לשיפור היא בכל יום לנסות ולהשתפר בדבר אחד ולהיות בו במקום טוב יותר מאשר אתמול, ביום הקודם לו.
כאשר אנחנו בוחרים ומנסים להשתפר ואפילו במרכיב אחד מהחיים שלנו, הופכים חלק אחד מחיינו לטוב יותר מאשר היה אתמול, זה השיפור האמיתי, הניצחון האמיתי מבחינתנו.
היכולת להיות טובים מאחרים ביום נתון היא עניין של תחרות, כן, אבל מה אם המתחרה שלנו בכלל נמצא באיזה שפל מבחינתו ובניצחון שלנו עליו למעשה לא השתפרנו בכלל אלא רק ניצחנו אותו? הרי לא השגנו כלום באמת…
…קילומטר וחצי לערך ואולי פחות מקו הסיום אני מבחין באביתר מנופף לי, מעודד, כבר כמעט שש שעות שהוא עושה את זה, מחזק אותי, ״ילא אבא״ הוא קורא לכיוון שלי, דבר מאד מעודד בבדידות הזו בה נמצאים ספורטאים כמוני, ספורטאי הסיבולת, המרחקים הארוכים והבלתי נגמרים, חולף על פניו בחיוך גדול ומספיק לשמוע אותו אומר לי ״אמא ליד קו הסיום״, מגביר קצב בריצה ומבחין בה, הנשימה נעתקת מעט, לוקח הרבה אויר, מחליק לה על היד, אין זמן לנשיקה, אני רוצה להגיע בזמן של שש שעות לקו הסיום והשעון לא
עוצר אף פעם.
נכנס לשביל הצר ורואה קהל שממתין, מוחא כפיים ועושה טוב על הלב, חותך ימינה לכיוון שער הסיום ועוצר את הזמן על שש שעות בדיוק, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי לעצמי בשיא הפסימיות האופיינית שלפני הזינוק או כל הסיסמאות שפיזרתי בשבוע האחרון.
אבל בואו נחזור רגע אחורה.
כבר בשבוע שלפני התחרות, כן, שוב המילה תחרות מה לעשות, אני נכנס למעין mode, מצב כזה שכולו מכוון לדבר אחד, שבת בבוקר בקו המים של חוף דדו בחיפה. בראש רצות סימולציות ומחשבות לקראת הלא-נודע, בכל זאת, תחרות בקנה מידה כזה עוד לא עשיתי ולא ממש ידעתי למה לצפות. חששות גדולים לגבי הרגליים, יחזיקו או לא, עבדתי עליהן מספיק או שחסר משהו.
היום, במבט של שנים אחרי אותו אירוע, אני כבר יודע בדיוק איך לבצע את הסימולציה הזו של לצייר בראש תמונה של התחרות, של קו הסיום או לפחות קטעים מסויימים מתוך המסלול, יודע שזה עוזר במיוחד להתמודד עם לחץ או עם הלא-נודע שקיים לעתים בתחרויות שונות ובחיים בכלל, אבל אז פשוט ניסיתי להרגיע את עצמי ולא באמת ידעתי מה אני עושה.
אולי זה חלק מהעניין שמשך אותי בהמשך ללמוד ולעסוק באימון מנטלי לספורטאים.
ביום שישי אני כבר דרוך, פוקח את העיניים ושומע גשם מטפטף בחוץ, עד שאני מספיק לשים עליי את הטייטס השחור הטיפות מתחזקות כאילו מתגרות בי, בודקות עד כמה אני קשוח ומוכן למשימה. קטן עליי. שורך את הברוקס שאיבדו מעט מהאדרנלין שלהן לאחרונה באופן מוזר, מוקדם מהצפוי, ויוצא לחצי שעה של ריצה קלילה, רק להזכיר לרגליים מה לעשות, להחיות מעט את השרירים, להזרים דם חדש. חוזר רטוב מגשם וזיעה מעורבבים יחדיו, זהו הפעם הבאה זה כבר מחר, בתחרות.
בארוחת הערב מעמיס פסטה וחושב לעצמי שלפעמים תחרויות הן תירוץ שהמציאו ספורטאים כדי לאכול את האוכל האיטלקי המופלא הזה מבלי להזדקק לתירוצים אחרים.
את הפסטה שלי אני אוכל נטו, בלי רוטב, בלי כלום, מעט פרמזן בשביל טעם וזהו.
במיטה אני נרדם מהר להפתעתי וכאשר האייפון מצלצל להעיר אותי אני מרגיש שישנתי מעולה, יופי.
השעה אי-שם באזור שלוש בבוקר וקצת, שעה שיש כאלו שנמצאים במרכז הבילוי של שישי בערב ואני מתחת למים רותחים במקלחת, מעיר את הגוף, מתלבש לאט, מקפיד על כל פרט, בהחלטה של רגע אתמול בערב החלטתי להשתמש בחליפת הטריאתלון הישנה והטובה, משום מה לא זכרתי שהיא כזו רפויה עליי. שתי כוסות מים גדולות, אספרסו רותח ואני כבר עירני לחלוטין, שני תמרים עושים גם הם את דרכם פנימה, דלק ראשון לגוף, אביתר, הבן שלי, כבר ער, מעמיסים את הספשלייזד על הרכב ואנחנו בדרך. כביש החוף כמעט שומם לחלוטין, המכוניות היחידות בדרך עמוסות באופניים, גורמות לי להבין את מה שכבר ידעתי, אני לא "המשוגע" היחיד.
בשטח הכינוס, הבדיקות הטכניות עוברות מהר, הכל תקין ואני מתמקם לי בעמדה שבחרתי, נושם עמוק, מאט את הקצב, נהנה להרגיש את ההתרגשות באויר, מצליח לראות שלא רק אני בסיטואציה הזו, נהנה מכל רגע. מסיים להכין את הדברים ונפרד מהאופניים, בפעם הבאה שניפגש זה יהיה ברגע האמת, הן יצטרכו לשתף פעולה. מגיע אל קו המים.
מניסיון העבר למדתי שלפני השחייה "על אמת" כדאי שנעשה הכרה בינינו, הים ואני.
ניגש לאט לאט פנימה, המים נעימים, מציפים אותי, מקבלים אותי, לאות תודה אני משאיר חותם נוזלי בהם, כן, משתין ושוחה מעט, לא הרבה, קצב איטי מאד, מחמם לאט לאט את השרירים ויותר מזה את הלב והריאות, נושם לאט, מרגיש, מרגיש. נהנה.
יוצא החוצה, חיבוק לאביתר, מתיחות קלות לידיים, אני מניח שזה יותר בכדי לשחרר מעט את המתח הקל שאני נמצא בו, תדרוך אחרון ובום, יוצאים לדרך!
אני במים, נותן לגל הגדול של האנשים לרוץ מהר פנימה, ממתין מעט, לא רוצה לקבל בעיטה לפרצוף בשנייה הראשונה. נכנס למים, אנחנו כבר מכירים ואני מתחיל עם התנועות הרגילות, ארוכות, רכות, מקפיד על הסגנון. הים שטוח ומפרגן, מאפשר ואני מגביר קצב תוך הקפדה על זרימה, המחשבות מתחילות לרוץ בראש בין נשימה לנשימה, הנה אני עושה תחרות חצי-איש ברזל, זו לא המטרה אלא עוד שלב בדרך ל… ובכל זאת, אני כאן, החלום מתגשם. מסיים סיבוב ראשון ושני ועוד קצת ויוצא מהמים, מוריד את הכובע הכתום והמצחיק, מחייך ורץ בקלילות לשטח ההחלפה, מבט מהיר לשעון, הזמן מהיר משהו, אולי מהיר מדי למה שתכננתי, מפחד שלחצתי מדי, הדופק בסדר גמור, ממשיך.
החלפה איטית, מכוונת, מייבש את הרגליים, גורב לאט גרביים, נעליים, קסדה וכמובן את משקפי השמש הזרחניות שלי, דוחף ג'לים לכיס האחורי ליתר ביטחון, הם בנוסף לתיק הקטן שיש על האופניים ומתגלגל לנקודת העלייה. חולף את הקו ומקבל אישור המראה. מתחיל לדווש, הרגליים נענות בחיוב, שומר על קצב דיווש, מחמם את השרירים ולאט לאט מנגן על ההילוכים, בכביש החוף מתייצב על מהירות של 30 קמ"ש בדקות הראשונות. החשבון שלי היה פשוט, אם אשמור על מהירות ממוצעת כזו לאורך כל תשעים הקילומטרים, אסיים בשלוש שעות את הרכיבה, כמובן תוך לקיחה בחשבון של סטייה קצת לכאן או לכאן. הקילומטרים על השעון עולים ואני מרגיש מצויין, אפילו מצליח פה ושם לעקוף ולהיעקף.
המחשבות שחולפות לי בראש בזמן הרכיבה נעות בדרך כלל בין החשש לאיזו תקלה בלתי צפויה באופניים, משהו שלא תלוי בי שיגרום לי לעצירה או איזה שריר מעצבן שיתפס לא עלינו, בינתיים הכל בסדר. את המחשבות המרחפות שלי מפסיקה רוח הפנים החזקה שמקבלת אותי בדרך חזרה מזיכרון-יעקב, אי שם באזור הקילומטר הששים פלוס, המהירות יורדת מעט ואני מחליט לא להילחם יותר מדי, יש עוד חצי מרתון לרוץ אחר כך, חייב לשמור על הרגליים. נותן ביס מחטיף אנרגיה, לוגם מים ומדווש, שומר על קצב. הדבר היחיד שמסיח את דעתי הוא קעקוע שנמצא אי שם בשיפולי הגב התחתון של טריאתלטית עם בגד לבן, היא עסוקה במאבקים שלה ואני בשלי, בעצם גם בשלה…מחייך לעצמי וחולף על פניה, ממשיך. שם לב שחלפו עוד 45 דק' מהפעם האחרונה שהכנסתי משהו לגוף, דוחף עוד ג'ל שאמור כבר להיות הדלק לתחילת הריצה ומתקרב לנקודת ההחלפה, מספיק לצעוק לאביתר שאני מרגיש מצוין ושיתקשר לאשתי, אמא שלו, כי אני הרבה יותר מוקדם בזמן ממה שחשבתי והיא תכננה להגיע.
החלפה מהירה, אין יותר מדי מה לעשות שם, לפי כמות האופניים בשטח ההחלפה אני פחות או יותר מעריך את מצבי ומוצא את עצמי די מרוצה. יוצא לריצה, קבוצת מעודדים בצידי הדרך מריעים לכל אחד שעובר מה שמכניס לי עוד מנת אדרנלין לרגליים, יוצא לכביש החוף, השעון מראה על ארבע שעות שחלפו ואני מחליט לא להשתולל בעשרת הקילומטרים הראשונים, להיזהר, מקפיד לקחת כוס מים כבר בנקודת השתייה הראשונה, כוס שנייה נועדה למקלחת קרה ומרעננת, המים הקרים עושים את שלהם, מטפטפים במורד הגב, גורמים לי לצמרמורת, להרגיש חי, מבין שאת החלק הקשה כבר עברתי, הרי הריצה היא החלק שאני אוהב בכל הסיפור הזה ומי היה מאמין פעם שבכלל אחשוב על זה שאני אוהב לרוץ.
ממשיך לשמור על קצב קבוע, דופק מצוין ומוצא זמן לשוחח עם אנשים שרצים בקצב שלי. מסתבר שעבור כל מי שדיברתי איתו במהלך הריצה זוהי תחרות "חצי-איש" ראשונה, משתפים בחוויות מהתחרות עצמה, מהאימונים של..ולקראת…כן, כולנו בדרך לישראמן, חלק לחצי וחלק כמוני למלא. מדי תחנת מים, כאשר הם עוצרים, מאטים קצב, אני לוקח את צמד הכוסות שלי וממשיך, מצטער, לא משנה קצב. לאחר עשרה קילומטרים אני מרגיש מצוין ומחליט שהגיע הזמן לתת לרגליים לעבוד מעט יותר, שיצדיקו את מה שהשקעתי בהן בכל אותן שעות בלתי נגמרות. הן מגיבות מצויין כאילו אומרות לי – איפה היית עד עכשיו- עכשיו אני פה וקדימה. חולף על פני רצים, מצטרף לרץ אחר ואנחנו רצים יחד כחמישה קילומטרים, אני יודע שבנקודת ה-15 אמור להמתין לי בקבוק האיזוטון שהכנתי וכבר מרגיש את הטעם שלו בפה. הוא לא שם, אני לא מבזבז זמן, לוקח במקומו בקבוק מים שמושיט לי אחד המתנדבים וממשיך לרוץ, עצבני מעט אבל חושב לעצמי, בטח מישהו כל כך היה צריך אותו ולקח אז לפחות זה הועיל למישהו.
חמשת הקילומטרים האחרונים חולפים מהר ואני מגיע לנקודת המים האחרונה, אחריה זה רק מגרש החנייה החולי והסיום. בקבוק המים נמצא שם. מסתבר שאני האידיוט, שמתי אותו בארגז הלא-נכון…טעות של מתחילים, של מתרגשים, שמלמדת אותי להבא לשים שני בקבוקים בארגזים שונים, ליתר ביטחון. עכשיו זה כבר השלב של הגברת הקצב, אביתר צועק ומעודד ואני מחייך, מאושר, נהנה, החלקת יד לענת והופ קו הסיום, עשיתי את זה, שש שעות בדיוק על השעון.
חוצה את קו הסיום, בקבוק מים אחד ועוד אחד ואני מרגיש מצוין, החיוך לא יורד מהפנים וגם כעת, בזמן שאני מקיש על המקלדת, אני חוזר לחייך, חוזר לזיכרונות וגם לדמעות להנאה הזו, הרגעית, כי המטרה האמיתית עוד לפניי, זו הייתה רק בדיקת כלים ויכולת.
הסיפור הזה, כפרק, נמצא בספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ ומספר את דרכי בעולם הסיבולת, בחיים, שהם למעשה סיפור סיבולת בפני עצמם.
מוזמנים ליצור עמי קשר ולרכוש את הספר ישירות ממני.
