כשהגיעה הקורונה לפני מספר שנים, גם אני, כמעט כולם, די הלכתי לאיבוד, בעיקר בתחילת הסגר הראשון.
הלכתי לאיבוד רק במובן של הפעילות הגופנית, של הריצה, הרגשתי שההגבלות של היציאה מהבית חונקות ומאחד שרגיל לרוץ בשטח בשבילים שלא נגמרים, להסתגר ב-100 מטר שכן היה מותר, זה הוציא לי את כל האויר מהראות.
כן, ניסיתי לרוץ.
פעם או פעמיים מחוץ לבית, 100 מטר לכל כיוון אבל לא נהניתי וריצה עבורי זה קודם כל הנאה ואת זה לא היה לי ולא משנה מה עשיתי.
בתחומים אחרים פרחתי.
למדתי, קראתי הרבה, כתבתי וציירתי אבל לרוץ לא יכולתי ובשלב מסוים בחרתי לוותר ולא לנסות בכוח, הבנתי עם עצמי שהזמן עוד יגיע.
ימים אחרים, תקופה אחרת וכאשר החלה המלחמה באוקטובר האחרון לקח לי יום אחד להתעשת ולנסות לייצר שגרה אחרת, שגרה משלי בתוך הדבר הזה.
בחרתי לנסות ולהמשיך עם המציאות שלי, השגרה שלי ובתוכה האימונים וזאת מתוך הבנה וניסיון מתקופת הקורונה, בעיקר ההבנה שאני צריך לשלוט בכל מה שתלוי בי, שזה נותן בטחון למרות חוסר הוודאות בגלל המלחמה.
במצבים קשים, כאלו שלא תלויים בנו ואנחנו לא שולטים בהם ומרגישים כמו מכונית המחליקה על שלג או קרח, גם אז נרצה לתפוס את ההגה בשתי ידיים ולהחזיר את השליטה במצב אלינו.
לא נבלום בלימת חירום חזקה ופתאומית אלא ננסה קודם לייצב הכל, להרגיש את התגובות ומשם לאט לאט נתחיל לנווט את עצמנו לדרך שלנו.
שרק יגיעו ימים שקטים.
