מוטיבציה היא זו שעוזרת לך לקום ולהתחיל ללכת, להתחיל לצעוד בשביל, בדרך של החיים, אבל ברגעים השגרתיים, ברגעים הקשים, כאשר הרגליים כבדות, השרירים עייפים, כואבים ולפעמים גם ממש שורפים, המחשבות לעתים מטרידות, התרמיל הזה שאנחנו נושאים איתנו על הגב מתחיל להיות כבד והרצועות שלו קורעות לנו את הכתפיים, כאשר כל אבן קטנה שנכנסת לנעליים מציקה לנו, כשמרגישים שהאנרגיה בגוף הולכת ואוזלת והגרון יבש וצמא למים, העיניים שורפות מזיעה מלוחה, אז ורק אז מה ששומר עלינו בדרך הזו, דואג שנמשיך קדימה, זו המשמעת העצמית.
את כל התחושות האלו בסדר כזה או אחר הרגשתי מספר פעמים בחיי כרץ במרוצי שטח ארוכים, זה הופיע כבר ביום הראשון של ה״כרמל-טרייל״, ריצת שטח בת 3 ימים למרחק 100 ק״מ וזה חזר והופיע גם באולטרה הרי-אדום בערבה, שלמרות הנוף הקסום שהיה לי מול העיניים, נוף מדברי שלא הייתי מחליף אותו בשום נוף אחר בעולם, גם שם, למרות הנוף הזה, התחושות הקשות, הכבדות, הופיעו וניסו למנוע ממני להמשיך את המסע שלי.
אם נקפיד להיות ממושמעים כלפי עצמנו, אם נתמיד ללכת בדרך שבה אנחנו בחרנו(ולא בחרו עבורנו)ֿ אז ורק אז תגיע הצמיחה הפנימית שלנו וזה לא משנה כמה אנחנו בעלי כישרון, כמה אנחנו כישרוניים במה שבחרנו לעשות, כמה אנחנו טובים בעשייה הזו שלנו.
לכישרון יש משמעות קטנה יחסית בבחירה אותה עשינו וזה גם לא משנה כמה הזדמנויות קיבלנו בדרך שבה בחרנו, אם נרצה לצמוח ולהתפתח אזי שם המשחק הוא התמדה, נחישות, משמעת עצמית.
כל אלו הם מה שיעזרו לנו להתקדם קדימה, להתפתח בדרך, בחיים שלנו.
באם אנחנו רוצים להצליח ולהיות יותר ויותר ממושמעים, עקביים ביכולות שלנו, בביצועים שלנו, בדרך בה בחרנו, נצטרך לגייס את כל המשמעת העצמית שיש לנו ויש לנו.
איך נוכל לעשות את זה?
בכך שנתחיל ונחפש את ה״מה״ שלנו, את ה״איך״, את ה״מתי״ ובעיקר ואולי הכי חשוב מה ה״למה״ שלנו.
כאשר נחפש טוב ונמצא את כל התשובות לשאלות האלו, רק אז יגיע השיפור האמיתי שלנו, תגיע הצמיחה הפנימית האמיתית.
אז מתי מתחילים?
מתי יוצאים לדרך?
(רמז, עכשיו).
