אני לא באמת זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה שרצתי, כלומר, בואו נדייק, כלומר אני רוצה לדייק רגע.
ברור שרצתי מגיל קטן, בערך שנייה אחרי שהתחלתי ללכת, אבל זה משהו אחר, אין כמעט ילדה או ילד בגיל צעיר שלא רצים בצעדים קטנים קטנים ומצחיקים(ואמא ״פולניה״ שצועקת מאחוריהם לא לרוץ שלא יפלו..).
באחד מאימוני הריצה האחרונים שלי בשבוע החולף ניסיתי להיזכר מתי בפעם הראשונה באמת רצתי ואפילו נהניתי מזה, מתחושת הריצה, מהצעדים, מהנשימה וממה שנגלה לעיניי מסביב.
לא הצלחתי להיזכר.
כמאמן מנטלי לספורטאים אחת מהפעולות שאני מבצע עם ספורטאיות וספורטאים שאני מלווה, כאשר עולה הנושא של חוסר הנאה עכשווית מהפעילות הספורטיבית-תחרותית שהם מבצעים, אני מבקש מהם לעצום עיניים לרגע, לנשום מעט ואז לנסות להיזכר בפעם הראשונה שנגעו בכדור, בעטו לשער או זרקו לסל.
בדרך כלל לאחר מספר שניות מתחיל להמרח סוג של חיוך קטן על השפתיים, זה רגע קסום עבורם וגם עבורי.
אז רצתי וניסיתי להיזכר, לא עצמתי עיניים בכדי לא ליפול אבל כן יצרתי ניתוק ביני כ״רץ עכשווי״ לבין דובי ההוא, שרק החל לרוץ.
לא מצאתי את הרגע הזה, לא הצלחתי לחפור מספיק עמוק לרגע שאותו אני יכול להגדיר כריצה הראשונה החווייתית שלי והאמת, זה הרגיש לי מוזר.
מוזר בעיקר כי אני זוכר כל כך הרבה רגעי ריצה מרגשים ומרגשים פחות בחיים שלי ובחיי הריצה שלי, בכל זאת אני רץ כבר 23 או 24 שנים עם הרבה שיאים והתרסקויות וטיפוס מחדש.
אבל את הרגע הזה, ההוא, אני לא מצליח לזכור.
כן הצלחתי להיזכר בפעם הראשונה שבה השתתפתי במרוץ, לפחות ככה חשבתי, שזו הייתה הפעם הראשונה אבל ברגע שהתחלתי לכתוב על זה, נזכרתי שהיתה פעם אחרת, רחוקה יותר, שבה השתתפתי במרוץ, אבל אני לא ממש מחשיב את זה ולו רק מכיוון שלא הייתי ״רץ״ אמיתי, שיחקתי אז כדורסל בכלל ופשוט נרשמתי למקצה חמישה או עשרה קילומטרים במסגרת אירועי מרתון תל אביב בגרסתו הישנה, מאוד, איפשהו בתחילת שנות התשעים.
הייתי אז בלש צעיר יחסית בבילוש ירקון ונרשמתי יחד עם חבר, דקל, למרוץ הזה, רצנו במטרה להנות ובסיום אפילו קיבלנו מדליה כלשהי על ההשתתפות וחולצת טי שירט לבנה כי מי חשב אז בכלל על דרייפיט.
משום מה למשל הייתי בטוח שהמרוץ האמיתי הראשון שבו השתתפתי באמת היה מרוץ הלילה הראשון של נייקי בתל-אביב, ככה קראו לזה אז.
אבל, וזה אבל גדול, כאשר הלכתי ובדקתי מתי הוא התקיים הסתבר לי שזה היה בקיץ ב-2008, סוף אוגוסט בחום ולחות התל-אביביים האופיניים, ככה שזה בטח לא המרוץ הראשון כי בשלב הזה הייתי כבר אחרי שני מרתונים.
עד כמה מטרידה אותי העובדה שאני לא זוכר מתי רצתי לראשונה או מתי ומה היה המרוץ הראשון שבו השתתפתי?
לא באמת מטרידה, אבל מה שיותר ״מוזר״ זו העובדה שדבר כל כך משמעותי בחיים שלי ואני לא זוכר מתי החל ״רשמית״ או לפחות מה היה ה-רגע המכונן הזה, החוויה הראשונית.
פעמים רבות בחיים, כמעט אצל כולנו, אנחנו לא יודעים ברגע האמת שזה הרגע ה-ראשון, אותו רגע מכונן שבו מתחילים לקרות דברים, שבו מתחיל תהליך שישנה את חיינו.
באהבה או במערכות יחסים יש את הרגע הזה שבו עיניים נפגשות, לב מחסיר פעימה ואנחנו יודעים ומרגישים שמשהו קורה, שהחיים לא יהיו שוב אותו הדבר.
אבל כאשר אנחנו מבצעים שינוי או מכניסים משהו חדש לחיים שלנו, כחלק מתהליך טבעי הדרגתי, לא תמיד ניתן לשים את האצבע ולהגיד זה הרגע, במיוחד כאשר אין תכנית מוכנה אלא הדברים שוקעים פנימה, מחלחלים ונספגים והופכים בטבעיות לחלק מהחיים שלנו, חלק מאיתנו, חלק בלתי נפרד מאיתנו.
אני לא בטוח שהייתי צריך את הרגע הזה, את הידיעה או הזיכרון של מתי התחלתי לרוץ, בכדי להחזיר לי הנאה לריצה, למעשה אני בטוח שזו ממש לא הייתה המטרה, אני משתדל כל הזמן בחיים שלי לדייק את עצמי, לדעת להיות במקום הנכון וליהנות ממה שאני עושה ואם מרגיש ״חריקות״ במיקום הפיזי והמנטלי שלי, מיד מבצע עצירה ובודק כיצד אני יכול לשפר את המצב ולהביא את עצמי למקום טוב יותר.
כולנו, בכל שלב בחיים, בכל יום, בכל שעה ובכל דקה, בכל ״עכשיו״ צריכים לדעת ולוודא שאנחנו נמצאים במקום הנכון לנו, במקום שבו אנחנו רוצים להיות מתוך בחירה ולא מתוך הכרח ואם בדקנו ואנחנו לא שם, מחובתנו, לעצמנו ומשם גם לסובבים אותנו, לעשות את הצעד הזה, את דיוק המיקום שלנו בכדי שנוכל לחיות בשלום עם עצמנו.
להיזכר ברגע הראשון ההוא, להיזכר ב-למה התחלנו את הדרך שלנו, את המסע, להיזכר ב״רגע הקסום״ ההוא, יחזיר אותנו תמיד למקום שבו אנחנו רוצים להיות, יזכיר לנו לאן אנחנו רוצים להגיע.
