"Being relentless means demanding more of yourself then anyone else could ever demand of you. Knowing that every time you stop, you can still do more, you must do more..”
Tim grover
״מה תגיד אם אבטיח לך שתהיה לך יכולת של כ-60 אחוז ריצה״ הוא אמר לי והביט לי ישר לתוך העיניים ״60 אחוזים מה-100 אחוז שהיו לך קודם״.
הוא זה האורטופד שטיפל בי מאז אותה תאונת אופנוע שריסקה לי את הברך, תאונה ברכיבה בשטח על האופנוע שלי, הפיל הכחול קראתי לו, ימאהה wr250f, אופנוע אנדורו שבשנייה אחת של איבוד ריכוז או הורדת מתח מצידי זרק אותי ממנו ונחת עליי, על הברך הימנית שלי, מעוות אותה לזוית חיצונית בלתי אפשרית ובדרך קורע את כל הרצועות בברך ופורק את הפיקה.
אני מעוות כרגע, בזמן שאני כותב את המילים הללו, את הפנים כאשר אני נזכר בכאב החד שתפס אותי שנייה אחרי שקלטתי מה קרה לי.
רכיבה איטית ותאונה מהירה, חדה.
״שישים אחוז שלי״ אמרתי לו, לרופא שלי, ״הם הרבה יותר ממאה אחוז של אדם נורמלי״ הוספתי ״אני ספורטאי סיבולת, אולטרה מרתוניסט״.
כן, ריצה בעשרים ומשהו שנים האחרונות הפכה להיות חלק מהזהות שלי, חלק ממי שאני כאורח חיים, גישה וגם מהעולם המקצועי שלי כמאמן רצות ורצים וכמאמן מנטלי לספורטאים ולרצים חובבים.
״אז קדימה לעבודה״ הוא המשיך את השיחה שלנו ״תחזק טוב את הרגל, הרבה פיזיותרפיה ותנועה ואז נבדוק מה מצבך ונחליט איך מתקדמים״.
מהשיחה הזו, האמת, לא יצאתי מאוד אופטימי אבל החלטתי לתת לזה צ׳אנס, לנסות כי לא היה לי מה להפסיד.
יעל, הפיזיותרפיסטית הנהדרת שלי נרתמה לעניין באהבה ומסירות ולפעמים הרגשתי שהיא רוצה אפילו יותר ממני שהכל יצליח.
כבר מהרגע הראשון היא אמרה שאולי לא צריך ניתוח ואם נעבוד מספיק חזק ורציני היכולת לרוץ תחזור ״תעשה עוד מכרעים״ לא ויתרה לי ״תבוא חצי שעה לפני הטיפול ותדווש״ האיצה בי ״תעלה על המסילה״.
החודשים עברו ולמרות שלא ויתרתי על חיזוקים, בשלב מסוים ואולי בגלל משבר אמונה עם עצמי, התחילו כאבים בברך.
זה לא שהם לא היו כי הם תמיד היו שם אבל לא נתתי להם להשפיע יותר מדי אבל בוקר אחד, יצאתי לנסות לרוץ שוב וזה כאב, בברך ובראש.
התייאשתי, בעיקר מעצמי, ויתרתי קצת ושיכנעתי את עצמי שכדאי לי לגשת שוב לאורטופד ולשקול ניתוח שחזור רצועות.
בפגישה שהגעתי אליו שלח אותי לצילומים ו-mri מתוך בקשה שאחזור אליו עם כל הניירת ונשקול ניתוח אבל בעיקר שלא אפסיק לחזק את הרגל כי השיקום יהיה מהיר וטוב יותר.
יום הפגישה הנוספת הגיע ואני עם כל הבדיקות המבוקשות נכנס לרופא בידיעה שמשם אני יוצא עם תאריך לניתוח וחצי שנה עד שמונה חודשים לאחר מכן חוזר לעניינים, לפחות ככה חשבתי.
הוא הביט שוב ושוב במסך שלפניו וחייך, השכיב אותי על המיטה ובדק את הברך הכאובה והמשיך לחייך.
ואני?
אני במחשבות במקום אחר ובעיקר על הניתוח המיועד, מחכה לסיום הביקור לעדכן את יעל.
״אתה יכול לחזור לרוץ״ הוא אומר לי וממשיך בחיוך ממקודם ומבחין שאני פותח עליו עיני עגל גדולות.
״עשתה עבודה טובה הפיזיותרפיסטית שלך״ הוא אמר לי ״הכל סביב הברך חזק וגם הטווח תנועה מצוין, אין סיבה לנתח״ המשיך להסביר.
״אם היית ספורטאי מקצוען בן-20 לא הייתה לי התלבטות״ הסביר לי ״אבל בגילך, פשוט תחזור להתאמן, תעשה כל מה שאתה רוצה ויכול עד גבול הכאב ותדאג כל הזמן לחזק ולתחזק טווח תנועה״.
הדמעות שהופיעו לי בעיניים הביעו את ההתרגשות שלי שלא התאמצתי להסתיר, לא היתה לי שום סיבה להסתיר.
ריצה היא חלק כל כך משמעותי בחיים שלי והנה היא חוזרת להיות ממשית, אמיתית עבורי.
אני מכיר את המשפט שכל אדם צריך לפחות אדם אחד שיאמין בו בכדי להצליח ובמקרה הזה יעל היתה שם לאורך כל הדרך(היא עדיין כאן) האמינה ולא ויתרה וגם הוא האורטופד שלי, שלא מיהר לרוץ ולנתח אלא בחר בדרך הארוכה, הדרך שבה אני אהיה זה שאעשה את העבודה הקשה חזרה לרוץ.
הטלפון הראשון ביציאה ממנו, מהרופא, היה כמובן ליעל, לעדכן ומשם לדרך חזרה אל הדרך, אל השבילים שלי, אל המשך המסע הבלתי נגמר הזה, מסע למרחק אחר ובקצב אחר אבל בעיקר למסע הזה שהוא לגמרי שלי.
ניפגש בשבילים
