״הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל זו בחירה״
(מקורות שונים טוענים לבעלות על המשפט הזה)
הכאב נוכח אצלנו, אצל כל אחת ואחד מאיתנו כמעט באופן קבוע.
קשה לנו, כבני אדם להימנע מהכאב אצלנו, מהנוכחות שלו ועוד יותר מזה אולי קשה לנו להימנע ממנו, הוא פשוט שם(גם כשזה לא כל כך פשוט).
אנחנו גם לא יכולים לשלוט בעד כמה הוא יהיה נוכח אצלנו, הכאב ובאיזו תדירות.
כבני אדם, אנשים החיים בסביבה מודרנית כמו שלנו(ותודו על האמת, מאוד אינטנסיבית ומלחיצה) אנחנו אף פעם לא רוצים או מקווים לסוג מסוים של כאב.
תמיד נעדיף כמובן שלווה, שקט וסוג מסוים של נוחות, כל אחד על פי מה שעושה לו טוב וכאשר קורה מצב שבו אנחנו חווים חוסר שקט, פגיעה בשלווה שלנו, תמיד ננסה לשנות את התנאים לכאלו שיחזירו לנו את השקט שלנו.
אז למה אנחנו נדרשים כאשר אנחנו נתקלים וחווים בכאב בין אם זה במהלך פעילות ספורטיבית, תחרות, משחק או מרוץ ובין אם זה כאב שמגיע אלינו באמצע החיים?
מדוע בכלל לחלק מהאנשים יש את היכולת או הסיבולת לשאת כאב בעוצמות אדירות ואנשים אחרים מתפרקים מכאב קל.
לפני שנים השתתפתי באולטרה מרתון למרחק 100 ק״מ, ״הסובב״ כמו שמוכר לכולם.
זו הייתה הפעם הראשונה עבורי לרוץ מרחק כזה ואיפשהו לאחר 40 קילומטרים של תחרות, יותר לכיוון החמישים, הרגשתי דקירה חזקה בכף הרגל, כאילו מישהו מנסה לחתוך לי אותה עם סכין.
את מעללי כל הריצה הזו, עם הכאב, אתם מוזמנים לקרוא בספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״(מוזמנים לשלוח לי הודעת וואטספ לרכישת הספר ובנוסף, למי שמעדיף עותק דיגיטלי, אשים לינק ישיר לרכישה) אבל בשורה התחתונה, אחד הדברים שלמדתי ולקחתי הלאה מהאירוע הזה הוא שכאשר אנחנו ממוקדים במטרה, כאשר אני ממוקד במטרה שלי, אני יכול לשאת את הכאב יחד איתי כל הדרך לקו הסיום.
היכולת שלנו בבני אדם, כאינדיבידואלים לשאת כאב, משתנה מאחד לאחד והיכולת הזו היא לא איזה מקור לגאווה.
לא, לא מדובר פה באיזה כוח-על.
היכולת להתמודד עם כאב, לשאת אותו איתנו היא חלק מתהליך ההתקדמות שלנו בחיים, חלק מהלמידה שאנחנו חווים ולומדים על עצמנו וכאב הוא אחד הסימנים של הצמיחה.
לאחר שאנחנו לומדים להתמודד איתו, לשאת אותו, אנחנו צומחים משם ומפתחים יכולת להמשיך הלאה עם ולמרות הכאב הזה ומגיעים למקומות חדשים, טובים יותר.
כל אחד מאיתנו נמצא במסע משל עצמו ולכן גם כל אחד מאיתנו נושא עמו מטען אחר של כאב ואנחנו, כמביטים מהצד, אסור לנו להעביר עליו ביקורת על דרך ההתמודדות(או הבחירה בויתור) אלא מחובתנו היא להביע חמלה כלפיו, לתת חיבוק, גם וירטואלי, לעטוף ולעזור בהתמודדות.
לאחר שהתאוששתי מאותו המרוץ, כשהשרירים כבר כאבו פחות נותרתי אז עם אותו כאב, אותה פציעה בכף הרגל למשך זמן רב לאחר מכן, נוצרה שם סוג של כוויה והגוף נאלץ לנוח ולהחלים.
זה היה זמן מצוין עבורי לעכל את מה שעברתי.
זה לא הפך את זה לקל יותר כאשר ניצבתי על קו הזינוק לאולטרה הבא ולזה שאחריו, ממש לא.
החשש מהכאב הזה שיחזור, נותר.
אבל גם ידעתי שהכאב וההתמודדות איתו סייעו לי להבין עד כמה חזק אני ועד כמה אני יכול להכיל אותו, להסתכל לו בעיניים.
מבחינתי, במבט לאחור, למדתי ולקחתי לחיים שאחרי כן את העובדה שכאב הוא חלק בלתי נמנע וכאב הוא חלק שנוכח כמעט תמיד בכל דרך שנעשה והבחירה שלנו היא האם להישאר בכאב הבלתי נמנע או שלמעשה להחליט שאני בוחר שלא לסבול ולהמשיך קדימה והלאה לעבר ״קו הסיום״ הבא.
נסו לחשוב לרגע- איזה כאב אתם חווים כעת, בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה? איזה כאב פיזי או מנטלי קיים בכם, אולי עוצר או מאט אתכם מלהמשיך בדרך שלכם.
זיכרו, הריצה היא ״רק״ מראה לחיים, ספורט-סיבולת זו מראה לחיים שלנו.
כיום, כמאמן מנטלי לספורטאים, כמאמן מנטלי לילדים, אחת מהפעולות שאני מאמן אותם היא לדעת לקבל את זה שכאב, מכל סוג שהוא, הוא חלק מהדרך שלנו, חלק מהצמיחה וההתקדמות לעבר המטרה שבחרנו לנו, חלק מהחיים.
