לכל אחד יש סיפור לספר ואחרי שהמילים יוצאות, מהראש, מהפה אבל בעיקר מהלב הם כבר לא שלו, הם כבר בחלל האוויר ובעיקר שייכות לציבור ולמי שמוכן להקשיב להן, אבל באמת להקשיב ולקחת אותן, את המילים ואת הסיפור, להפוך לרגע אחד לשלו ומשם להעביר את זה הלאה ולהשפיע.
בתקופה האחרונה זכיתי לעמוד בפני קהל אנשים מספר פעמים.
לעתים הייתה זו קבוצה קטנה של כעשרה אנשים ובפעמים אחרות גם יציע שלם של אולם ספורט וכולם ישבו והקשיבו, הקשיבו למה שבאתי להגיד, לספר להם ומה יעשו עם זה הלאה, זה כבר שלהם.
גם כאשר אני כמאמן מנטלי לספורטאים, מאמן מנטלי לילדים או איש החי את הסיבולת של החיים, עומד מול קהל ומספר סיפור, גם אז אני משלב ומספר את הסיפור האישי שלי, משלב אותו גם בהרצאה מקצועית ומתוך מטרה שאולי אחת או אחד מהמקשיבים לי באמת יקח משהו אחד קטן, מילה אחת, פעולה אחת וימשיך אותה הלאה עבורו ומשם גם עבור אחרים.
לא אחת נשאלתי איך אני לא חושש או מתרגש לעמוד מול קהל.
אז כן, לפני כל מפגש עם קהל(והאמת גם מול קבוצת ילדים בפעילות של ״העצמה דרך ספורט״ שאני עושה) אני מתרגש ואני נהנה להתרגש מזה כי זה הסימן שלי שאני במקום הנכון ועושה משהו שהוא חשוב לי ומרגש אותי ולכן גם עושה אותו עם כל הלב.
זה לא משנה אם אלו קבוצת ילדים בני 11 או אולי שחקניות כדורסל בעיגול האמצע בתחילת או סיום אימון לפני משחק מכריע ווגם כאשר אני מול אולם ספורט מלא בכארבע מאות אנשים, מבחינתי ההתרגשות זהה והרצון להעביר את מה שיש בי מניע אותי קדימה, הרצון להעביר סיפור למישהו אחר.
לכולנו יש סיפור לספר וכולנו מחוייבים, לדעתי, לספר אותו בדרך כזו או אחרת ולו בכדי שנסייע מעט למישהו שרק עומד שם בפינה וממתין למילים שלנו.
לא אחת אני עומד שם מול קהל והעיניים נתפסות על מישהו שמביט בי, ממוגנט לסיפור, אליי, לאדם האולי מוזר הזה בג׳ינס, טי שירט, בלנסטון וזיפים שעומד מולו ובטח לא נראה איזה ספורטאי גדול(כי בינינו, אני לא נראה אתלט במיוחד ובטח לא אחד שרץ אולטרה או סיים איירונמן, אבל זה סיפור חיי) אז הוא מסתכל בי, מקשיב ונותן לסיפור לשקוע ולידו מישהי, אולי אמא שלו וגם היא כזו, מקשיבה, דרוכה ואולי גם היא תקבל את הסיפור, תיקח אליה ותעשה צעד קדימה.
לכל אחת ואחד מאיתנו יש סיפור, קומו וספרו אותו כי יש אנשים שמוכנים ומחכים להקשיב לו, מחכים לכם.
