הימים הם ימי האולימפיאדה ואני מוצא את עצמי דבוק למסך הטלביזיה מדי יום, צופה בתחרויות באדיקות(זה משהו שאני עושה מאז מונטריאול 76׳).
בשתיים או שלוש האולימפיאדות האחרונות, כמאמן מנטלי לספורטאים, אני מסתכל על התחרויות השונות ב״עיניים אחרות״ משהייתי מסתכל קודם לכן ומעניינים אותי עוד הרבה דברים מלבד התחרות עצמה או התוצאות.
לפני מספר ימים צפיתי בגמר הקרב-רב לנבחרות בהתעמלות מכשירים לגברים ולכתוב צפיתי זה הנמכה של הדבר הזה כי פשוט הייתי מרותק למתח ולדרמה.
במכשיר האחרון(יש שישה)הגיעו נבחרות סין ויפן לכך שכל טעות קטנה תהיה גורלית במובן של זכייה או איבוד מדליית הזהב.
בהתעמלות המכשירים כמעט הכל חשוף וקשה ״להחביא״ שפת-גוף.
ניתן לראות מתח על הפנים, כתפיים קפוצות, נעולות או משוחררות ואפשר גם לראות מתי החיוך הוא אמיתי ומתי מאולץ.
המתאמן הסיני שעלה אל המתח(ישנם שלושה בכל נבחרת בכל מכשיר) שידר מראש עד כמה שהוא לחוץ, הראש עבד שעות נוספות.
אין ספק בכלל שהוא התאמן אינספור פעמים על התרגיל שלו בתקופה שלפני כן ויכול היה לעשות הכל על אוטומט כמעט.
אבל הראש, כן, מה שעובר בראש ואיך מתמודדים עם זה, איך מתמודדים עם לחץ ומתח ואיך מתמודדים עם נפילה אחת, שם הוא כשל.
ואז נפל בפעם השנייה.
הלכה מדליית הזהב ואת העצב שלו ניתן היה לראות על הספסל.
היפנים מיהרו לחבק ולנחם ודווקא חבריו לנבחרת, שהיו גם הם מאוכזבים כמובן, חיבקו וניחמו פחות, חבל.
אפשר להתאמן ולהתכונן הרבה מאוד פעמים ובמיוחד לתחרות כל כל חשובה כמו אולימפיאדה אבל לפעמים כמה ״רובוט״ או ״מכונה״ שתנסה להיות, זה פשוט לא עוזר כאשר המתח והלחץ משחקים תפקיד.
ודווקא בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים ספורט.
בגלל שזה הריאלטי האמיתי, הסיפורים, הדרמות, ההצלחות וכן, גם הנפילות וההפסדים.
ורק שנדע ימים שקטים יותר
Bring them back
