שמונה עשרה שנים מהחיים שלי שרתתי במשטרת ישראל, 13 מהם היו במחלק הבילוש במרחב ירקון בתל-אביב ועוד 5 כרכז מודיעין, אבל זה לא פוסט על שוטרים וגנבים, תישארו איתי יהיה מעניין.
במשמרת השנייה או השלישית שלי, ואני זוכר את זה עד היום, אמרו לי ללכת לרחוב אלנבי ולהתמקם בכל מקום שאבחר ושאסתכל על כל האנשים שעוברים.
״מה אני אמור לראות?״ שאלתי
״אתה כבר תראה ותבין לבד״ הייתה התשובה שקיבלתי.
אז הלכתי והתמקמתי על מרפסת קטנה הצופה אל הרחוב, לא רחוק מבית הכנסת הגדול והתחלתי להסתכל למטה.
בהתחלה עברו מתחתיי כל כך הרבה אנשים שהרגשתי שאני הולך לאיבוד, מקבל סחרחורת ממש אבל ככל שחלף הזמן ועברו השעות התחילו להופיע דברים, אנשים.
ראיתי את ההוא שכנראה רב עם אשתו, את האמא שממהרת לעבודה, את זה שרודף אחרי האוטובוס ועוד ועוד.-
ראיתי אנשים, למדתי התנהגויות ושפת גוף שמגלה כל כך הרבה ואז אחרי עוד ועוד משמרות כאלו הגיעו גם הגנבים(אבל זה באמת לזמן אחר).
כיום, כמאמן מנטלי לספורטאים שמלווה קבוצות וגם ספורטאיות וספורטאים אישיים ונמצא בכל האימונים, אני צופה מהצד ורואה הרבה, הרבה מאד.
כל תנועה קטנה של הפנים, הכתפיים, תגובה לפעולה טובה או טובה פחות, להערה או שריקה, כמעט הכל אני משתדל לראות.
לראות, ללמוד ואז גם לשוחח, להפיק לקחים, ללמד ולתקן.
שמונה עשרה שנים במשטרת ישראל בשטח ועוד שנים שאני כבר בצד המנטלי של הספורט התחרותי בארץ, שנים של הרבה התבוננות ולמידה עצמית ובעיקר הרבה סיפוק והנאה.
אני דובי ואני מאמן מנטלי לספורטאים ואני ממש אוהב את מה שאני עושה.
