מדבקות וקעקועים

״לאבא שלי יש גם קעקוע של איירונמן״ הוא אמר לי, ילד בכיתה ו׳ שנמצא אצלי בליווי במסגרת פרוייקט העצמה ספורטיבית לילדים ונוער שאני מלווה כמאמן מנטלי שעוסק גם בתחום הזה.

הוא הבחין בקעקוע שיש לי על שריר התאומים השמאלי וזיהה את זה, אחרים לפעמים חושבים שזו חתיכה של איזה פאזל ויש כאלו שאפילו מרחיקים וטוענים שיש לי שם פצע או שם וגורמים לחיוכים.

אני נושא עליי, בגאווה עצמית יש לומר, חמישה קעקועים שונים בחלקים שונים בגוף, בעיקר ברגליים, קעקועים שכולם קשורים במידה או אחרת לאירועים שעשיתי בחיים שלי, אירועי סיבולת שהשתתפתי בהם ועמדתי במטרה שהצבתי לעצמי.

הקעקועים הללו נמצאים שם במיוחד עבורי, בכדי להזכיר לי בכל פעם מחדש מה הצלחתי לעשות, באיזו מטרה עמדתי ואולי בעיקר את הדרך הקשה שעברתי בכדי להגיע לקו הסיום באותו אירוע, בין אם זה מרתון, אולטרה-מרתון או האיירונמן.

זה לא באמת משנה לי באם אנשים שמים לב לזה או לא, במרבית הזמן בחיים שלי אני ממילא עם מכנס ג׳ינס ארוך ומגפי בלנסטון ככה שהסיכוי שמישהו יבחין בזה הוא נמוך מאוד וזה יכול לקרות רק כאשר אני עם ביגוד ספורט במהלך אימון שאני מנסה לקיים עם עצמי לשמירה על הבריאות או אולי כאשר אני בפעילות העצמה ספורטיבית עם ילדים, גם שם אני לבוש ספורטיבי. 

קיים נוהג שכזה בקרב כמעט כל מי שסיים תחרות איירונמן, כלומר תחרות ל״מרחק ברזל״ ולאו דווקא של המותג המסחרי, לעשות קעקוע, את הלוגו של האיירונמן על אחד מחלקי הגוף, לרוב על הרגליים.
הנוהג הזה התקבע אצל כל אחת ואחד מסיבות שונות והאמת היא שהסיבה בכלל לא חשובה ובטח לא משנה כהוא זה מגודל ההישג שעשו ובטח לא קשורה לתוצאה.

אבל אני רוצה להתייחס רגע לקעקועים האלו שיש עליי באופן אישי.

כאשר התאמנתי למרתון הראשון שלי, טבריה 2005, הריצה שלי הייתה דומה ל.. ובכן, לפינגווין רץ או לפחות מנסה לרוץ, משהו בסגנון הזה.

מעין צעדים מצחיקים כאלו וללא פתיחת צעד אמיתית, בטח לא בתחילת האימונים לפחות ומהר מאוד הבטחתי לעצמי שכאשר אסיים את המרתון הזה, כשאחצה את קו הסיום אעשה קעקוע של פינגווין בכדי שיזכיר לי את צעדי הריצה שלי אז, בתחילת הדרך הארוכה הזו ובעיקר יזכיר לי את המאמצים הגדולים שהשקעתי, באופן יחסי, בכדי לעמוד בזה.

לרגע לא חשבתי מה יגידו על הקעקוע הזה.

שבועיים אחרי סיום המרתון התייצבתי באיזה סטודיו לקעקועים קטן בתל אביב, לא רחוק מרחוב שנקין והפקדתי את רגל ימין שלי בידי המקעקעת, שמיותר לציין שלא ידעתי עליה דבר מלבד ההמלצה של בת דודה שלי, הדר, שאמרה שהיא מקעקעת טובה.

מאז הפינגווין איתי ולמרות שעברו הרבה מאוד שנים מאז, כמעט עשרים ואחת מאז אותו המרתון, אנחנו, הוא ואני מסתדרים מצויין ונהנים אחד מהשני.

לאחר מכן זה כבר הפך לסוג של מנהג מול עצמי.

לכל מטרה שנבחרה, כמעט בתחילת הדרך, היה לי ברור שאם היא משמעותית מספיק לזמנה מבחינתי, יתלווה בסיום גם קעקוע כלשהו וכך היה האיירונמן שאיתו התחלתי את הפרק הזה או בקעקוע של כף הרגל והכיתוב ״born to run" על התאומים שמסמל את סיום ה״כרמל-טרייל״, אולטרה-מרתון בן שלושה ימים שרצתי וגם לאחר אולטרה הרי אדום כאשר בחרתי לקעקע על צידי השוק השמאלי את פירמידת המרחקים שעברתי במהלך הדרך שלי בעולם הריצה, תזכורת לדרך הארוכה שעברתי.

ויש גם אחד שונה, על זרוע שמאל.

כאשר התחלתי לכתוב את הספר ״לטעום את הדבש״, רומן או נובלה או איך שקוראים לזה, בחרתי לקעקע מיד בתחילת הדרך, ביום ההולדת שלי, קעקוע של היד שלי אוחזת עט וכותבת במחברת שחורה, אות וסימן לתחילת כתיבת הספר הזה והמחברת שבחרתי.

הפעם בחרתי בדרך שונה ועשיתי אותו בתחילת התהליך בעיקר בכדי שיזכיר לי את המחוייבות שלי כלפי עצמי בתהליך הכתיבה, שדורש לא פחות מאמץ מנטלי והתמדה מאשר ריצה ארוכה או כל אירוע סיבולת אחר.

אז את הקעקועים שלי אני עושה בעיקר עבורי ומה לגבי המדבקות שפעם עיטרו את המכוניות שלי, אותן מדבקות שמקבלים בסיום כל מירוץ.

בטח אתם תוהים אם גם הם רק עבורי.

את המדבקות נהגתי להדביק, בעיקר על הפיג׳ו 107 הצהובה והחמודה שהייתה לי בזמנו והן הודבקו דווקא בכדי שאחרים יראו אותם.

יראו ולא מתוך להשוויץ אלא מתוך רצון וכוונה שכאשר מישהו יראה את המדבקה על הרכב ויביט בי ויראה אדם רגיל מהשורה שממש לא נראה איזה סופר-אתלט שסיים אולטרה מרתון או איירונמן, כאשר מישהו יראה את זה ואולי יגיד ״אם הוא יכול אני בטח יכול״ וזה יתן לו השראה או רצון להזיז את עצמו לעבר מטרה גדולה ושאולי ימנף את זה גם לתחומים אחרים בחיים ולא יעצור את עצמו.

אז הקעקועים הם לגמרי עבורי וגם אם הם מושכים תשומת לב ומעלים שאלות אני משתף ומספר את הסיפור שלי, זה שנמצא כמעט כולו בספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ והמדבקות שהיו לי על הרכב הם לגמרי עבור אחרים, שיראו, אולי יקבלו השראה ויצעדו קדימה.

מה יהיה הקעקוע הבא שלי? 

לא יודע כרגע אבל יודע שהדרך תמיד נמשכת וכל עוד אני צועד בה ולא הולך לאיבוד, אדע גם למצוא את הסיבה לקעקוע חדש. 

הפוסט הזה ב-בלוג הינו חלק מפרק שמופיע בספר החדש שלי ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״ שיתפרסם ממש בקרוב.

אם טרם קראתם את הספר הראשון ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ אתם עדיין יכולים לרכוש אותו דרכי בדיוור ישיר ובמרחק הודעת וואטספ אחת או לקרוא אותו בגרסה הדיגיטלית במחיר מוזל באתר ע-ברית.