מילים במקום צעדים

ערב סוכות של שנת 2021 היה אמור לכאורה להיות יום רגיל ולפחות ההתחלה שלו הייתה כזו.

את אותו היום אני זוכר כמעט באופן מלא, יום שהחל עם ריצת זריחה בחלק המזרחי של עמק-חפר על ה״שביל הלבן״ או ״שביל המוביל״ כמו שחלק קוראים לו, לאורך קווי המתח הגבוה ובשלב מסוים, לא זוכר את המרחק המדויק ירידה לשביל חול שהולך מערבה.

בוקר של צעדים קטנים על החול, צעדי ריצה באזור שרצתי בו אינספור פעמים באימונים לאולטרה כזה או אחר וגם זכיתי באותה התקופה לרכוב עליו עם ״הפיל הכחול״, אופנוע השטח שהיה לי, ימאהה 250f, כחלק מאימוני הרכיבה שלי לקראת מירוץ ראלי שרציתי ותכננתי להשתתף בו.

אבל אומרים שאנחנו מתכננים תוכניות ולחיים יש כיוון משל עצמם וכאשר ישנה התנגשות או סתירה בין התכנונים כנראה שזה לא יגמר בטוב לאחד מהצדדים ואיכשהו תמיד החיים מנצחים כי הם חזקים מהכל.

אחר הצהריים של אותו היום ואני מתכנן ״לגנוב״ אימון רכיבה קצר של לא יותר משעה, ככה הבטחתי לענת, ואני חוזר להתארגן לארוחת החג ולא סתם ארוחה אלא עם אורחים, ההורים של לין, בת הזוג של אביתר שאמורים להגיע אלינו בפעם הראשונה, להכרות רשמית. 

כן, אתם יודעים לקראת מה זה הולך, מה הכיוון אבל תישארו איתי עוד קצת כי תכף יש תפנית בעלילה, פנייה חדה ולא זו שאתם בטח חושבים כי אני לא מתכנן לכתוב פה על התאונה, ההתרסקות ברכיבה הזו ששלחה אותי באמבולנס לחדר מיון ואת החיים שלי לכיוון אחר ממה שחשבתי.

במשך יותר מעשרים שנים, מאז שנת 2000 או 2001 הריצה היא חלק משמעותי עבורי, חלק בלתי נפרד מהחיים שלי ולא סתם שני הספרים שלי קרויים כמו שהם קרויים, זה באמת משהו משמעותי עבורי.

בשנים הללו, וכבר כתבתי על זה, הריצה שימשה עבורי גם כמקום לבנייה ואתגר, המקום הזה שגרם לי לנסות וגם להבין את היכולת האנושית שלי, את היכולת שלי להציב לעצמי מטרה ולהתאמץ להגיע אליה ומרחקים או מאמצים שפעם, בתחילת הדרך, נראו דמיוניים עבורי כאדם רגיל הפכו עם השנים להבנה של המסוגלות, בעיקר כאשר בונים את זה נכון ובהדרגה.

כן, היו נפילות בדרך, כאלו ואחרות, היו פציעות ועצירות אבל כל זה היה חלק מתהליך שעברתי על עצמי, עברתי עם עצמי, תהליך של למידה והעצמה אישית וגם במקרים מסוימים מקום של פורקן, מחשבות ודמעות, הרבה זיעה מלוחה ודמעות.

לאחר הביקור האחרון אצל האורטופד, זה שכתבתי עליו באחד הפרקים בספר, ניסיתי במשך מספר פעמים ולאורך תקופה לחזור לרוץ.

טוב, זה לא שבאמת הצלחתי ממש לרוץ, לא כמו שהייתי רגיל אבל זה היה הרבה יותר טוב מאשר לא לרוץ כלל וזה פתאום הרגיש חי, אמיתי ולגמרי שלי.

אבל כמו שאמר לי האורטופד בזמנו, אני צריך, חייב, להקשיב לגוף שלי ולפעול על פי מה שהוא משדר אליי, מה שהוא מאותת לי ולמרות שניסיתי להמשיך ורוץ, בלי עומסים ובטח שבלי קצבים לא הגיוניים, הרגשתי איך לאט לאט מה שהגוף בעצם אומר, באמצעות כאבים, שאני חייב לעצור, להפסיק ולתת לו מנוחה או שלמעשה להפסיק לרוץ לחלוטין.

כן, אני יודע שכאבים יכולים להיות נשלטים אבל אני לא מוכן לבחור במשככי כאבים כאלו ואחרים בכדי לרוץ כי אני מחליף את ההנאה בפגיעה בבריאות שלי וזה לא שווה את זה, לא משתלם בטווח הארוך וההחלטה הייתה חייבת להגיע, אני חייב להפסיק לרוץ, אולי לתמיד ואולי מתישהו אוכל שוב.

ככל שהתרחקתי מהריצה במובן הפיזי שלה מצאתי את עצמי מתקרב ומתחבר אל המילים, אל הכתיבה יותר ויותר.

תמיד הייתי אדם של מילים, אדם של כתיבה ואני מאוד אוהב לכתוב, כעת אני יודע שאני אוהב את זה לפחות כמו שאני עדיין אוהב את הריצה.

בשנה או שנתיים האחרונות אני מוצא את עצמי יושב וכותב עוד ועוד מילים וסיפורים ולמעשה הכתיבה נכנסה לסוג של שגרה עבורי, שגרה של יום יום שבו אני מוצא חלון זמן ואני לא צריך לחפש הרבה, מוצא את חלון הזמן הזה ויושב וכותב.

לעתים זה רק מספר משפטים, סיפור קצר ופעמים אחרות אני יושב ושוקע בכתיבה של פרק בספר.

כן, בשנתיים האחרונות למעשה כתבתי במקביל במספר מסגרות, כתבתי שניים או שלושה ספרים במקביל ואני כותב ״או״ כי לגבי אחד מהם אני בכלל לא בטוח שיהפוך לספר ואם כן אז מתי.

לאחר שכתבתי ופירסמתי את הספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ היה לי ברור שתהיה המשכיות.

לא ידעתי בדיוק איך ספר ההמשך יראה אבל ידעתי שאני רוצה לכתוב עוד בנושא והרבה והתחלתי לכתוב ולרכז חומרים בתיקייה בדרייב.

לאט לאט, ככל שעבר הזמן שמתי לב שהצטברה כבר כמות גדולה של מילים, של טקסטים על המחשבות שלי על ריצה ועל כל מה שקורה מסביב, חלק מהרשימות פורסמו בבלוג באתר שלי חלק אחר נותרו בדרייב ועברו מאוחר יותר עיבוד מחודש.

מה שגיליתי זה שאני חושב הרבה על ריצה, אני כותב הרבה על ריצה ולמעשה המילים תפסו את מקומם של הצעדים, המילים שמתארות ריצה ומחשבות החליפו את צעדי הריצה בשבילים ובמקום הוקה צבעוניות אני מתהדר בקוביות שחורות על המקלדת של המאק וזה מרגיש מצוין.

עוד ועוד מילים כמו עוד ועוד צעדים שהופיעו בשבילי-ריצת המילים שהפכה עבורי לסוג של מקום בטוח, של שיתוף במחשבות מתוך העולם שלי, האישי אבל גם ואולי בעיקר המנטלי, המקצועי.

המילים הושחזו עוד מתוך מטרה לשמש גם כפרקים בספר אבל גם כמדריך או המלצות מצידי לאחרים ומתוך כוונה ותקווה כי אצליח לסייע ואפילו לאדם אחד לעשות צעד קדימה בעולם שלו. 

הפרק הזה נקרא מילים במקום צעדים ולקח לי הרבה זמן להגיע לתובנה הזו שאני לא רק חושב על ריצה והרבה אלא שאני גם כותב כהשלמת פערים ומילוי מקום בתוכי, חלל שנפער כאשר הריצה לא יכולה הייתה להיות יותר שם עבורי והמילים הם אלו שתפסו את המקום וזה מרגיש טוב, מצוין אפילו.

המילים בפרק הזה במובן מסוים נקראות כסוג של פרידה או אולי סוג של הספד לעולם הריצה אבל לא כך הדבר, בטח לא מתוך מקום של עזיבה לחלוטין של ספורט הסיבולת.

תכניות ומבטים קדימה כבר יש כי סיבולת זה לא רק ריצה ותמיד אפשר למצוא גם רכיבה, מבחינתי כרגע רק בשטח וכמובן ששחייה ולכן עולם הסיבולת לא יעלם, הוא לא יכול להיעלם, לא ממני לפחות.

לא יודע מבחינת הריצה לאן הדרך תוביל אותי וגם לא יודע במדויק להגיד שאני יודע לאן דרך המילים תוביל אותי אחרי הספר הזה.

ישנם שלושה ספרים מוכנים שממתינים בשלבים כאלו ואחרים של עריכה.

החדש מכולם וזה שנמצא במצב המתקדם ביותר ״לטעום את הדבש״, רומן שכתבתי וצריך לעבור עריכה סופית, ״תיירת״, הרומן הראשון שכתבתי אי פעם ויעבור גם הוא מתישהו עריכה, לא יכול להתחייב מתי.

ויש גם את ״פאזל, סיפורי חיים״, אוסף של סיפורים קצרים שכתבתי, חלקם כאימון לכתיבה כי כמו שמתאמנים בריצה או בכל ספורט אחר, גם כתיבה למרחקים ארוכים דורשת אימון וחיזוקים וחלקם של הסיפורים שם נגזרו מהחיים, שלי ושל אחרים. 

אז מילים במקום צעדים, לפחות כרגע, בזמן כתיבת שורות אלו. 

הפוסט הזה ב-בלוג הינו חלק מפרק שמופיע בספר החדש שלי ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״ שיתפרסם ממש בקרוב.

אם טרם קראתם את הספר הראשון ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ אתם עדיין יכולים לרכוש אותו דרכי בדיוור ישיר ובמרחק הודעת וואטספ אחת או לקרוא אותו בגרסה הדיגיטלית במחיר מוזל באתר ע-ברית.