לרוץ מרתון אף פעם לא ידעתי שאני רוצה לרוץ, זה לא היה איזה חלום שהיה לי בראש והייתי חייב להגשים אותו אבל את כל זה כבר כתבתי בספר הקודם שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״.
איכשהו ובניגוד לריצת המרתון הראשונה, כשאני חושב על זה, כמו תמיד ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר, לא ממש ידעתי איזה אבל ידעתי שאני רוצה לכתוב ספר.
מבחינתי יש משהו מיוחד בספרים, במילים כתובות, משהו שהוא מעבר להסבר מצומצם של מילים, משהו שמרגישים בתוכו, בפנים.
זוכר את עצמי ילד קטן, בן שש או אולי שבע, בחצר הישנה של הבית של סבתא וסבא שלי, הולך, מדלג בין האבנים והקוצים שהיו שם ונכנס אל המחסן של סבא, השטיבל קראו לזה אצלנו במשפחה וכולם ידעו למה הכוונה.
אהבתי תמיד להיכנס לשטיבל, במיוחד בזמנים שסבא לא היה בבית ולא היה שם לב שאני מבלה שם(איכשהו הוא תמיד ידע את זה, שביקרתי שם, כי למרות הבלגן של כלי העבודה שם, ברגע שהזזתי משהו קטן הוא זיהה ושאל).
הייתי נכנס בזהירות פנימה, עוצר את הפיתוי מלהתעסק בכלי העבודה וממשיך לדלת הפנימית זו שהובילה לחדר אחר, לחדר סגור ומסודר יותר, שם היו מחממים את האפרוחים הקטנים בחורף, כשרק הגיעו(לסבתא וסבא היו לולי תרנגולות).
בחדר הזה היה אוצר, היה ארון עץ בצבע חום שבתוכו, על מדפים שונים ובקרטונים, היו מונחים ספרים, ערימות של ספרים.
כל ספר שנפתח על דפיו הצהובים פתח בפניי עולם חדש של סיפורים ודמיון.
שם פגשתי לראשונה את תום סוייר, האקלברי פין וחבריהם, את יד הנפץ ו-וינטו ועלילות המערב הפרוע אבל מה שבאמת גיליתי בתוך הספרים שהיו עטופים נייר עיתון ישן זה שהספרים האלו היו של אבא שלי, מאז שהיה קטן, אבא שאהב לקרוא, אהב סיפורים וידע גם לספר אותם כאשר היינו יוצאים לטיולים, אבא שלי שכל כך חסר לי היום ובכל יום.
היום אני יודע שדרך הספרים האלו מצאתי עוד דרך להתחבר לאבא שלי אבל זה כבר לסיפור אחר.
אגב, מצאתי שם את הסדרה המקורית של חסמבה, בהוצאה ראשונה.
אז אהבת המילים והסיפור כנראה הגיעה משם ולאחר שנים של קריאה הגיעה גם הכתיבה.
אני לא באמת זוכר מתי כתבתי סיפור לראשונה וזה באמת לא משנה אבל כנראה שאז כבר נבנה הבסיס למה שהיום מוביל כבר לספר שני.
למה לכתוב ספר שני?
למה לרוץ מרתון שני?
אני יודע למה רצתי מרתון שני.
עשיתי את זה בעיקר בכדי לתקן את החוויה הלא-כייפית מהמרתון הראשון ההוא בטבריה של 2005, רציתי להרגיש אז שאני יכול לעשות את זה טוב יותר מאשר את הראשון.
לעשות טוב יותר לא במובן של התוצאה(שכן, השתפרה משמעותית) אלא בעיקר במובן של הדרך, ההכנה לקראת המטרה.
אני אדם שמאד מאמין בתהליך, בדרך שמובילה אותנו אל המטרה בצעדים קטנים, מדודים, בדרך של לעצור לרגעים לנשום ולבחון את הנוף, את הדרך שעשינו עד כה ובעיקר לבחון את עצמנו, להביט פנימה.
ספר שני, להבדיל ממרתון שני, יותר קל לכתוב, לפחות מנקודת המבט שלי.
כאשר יוצאים לדרך קיים החשש הזה, שנמצא איפשהו בתוך הראש שאומר לנו, לפחות בהתחלה, מה יהיה אם לא נצליח(ואני עונה לו, מה יהיה אם כן אצליח..), המילים שנאגרות בפנים וקופצות, צועקות שזה יהיה קשה(אני אוהב קשה).
רגע, אני מתכוון למרתון או לספר שני?
זה משנה בכלל?
אומרים שאהבה חדשה, שנייה, לא יכולה להיות אף פעם כמו האהבה הראשונה, שאין כמו אהבה ראשונה ואני אומר שזה בכלל לא חשוב, לא משנה.
אהבה שנייה לא צריכה להיות כמו הראשונה, היא צריכה להיות אחרת וכך גם ניגשתי לכתיבת הספר הזה.
את בתי הקפה שקיבלו אותי בחיבוק עם אספרסו ומים קרים, שם ביליתי שעות בכתיבה, החליף הפעם חדר העבודה המפנק שלי, הכיסא הנוח ושולחן הכתיבה שהכניסו אותי לעולם שהוא רק שלי, עולם של מחשבות, דמיונות, זכרונות והרבה מילים שנכתבו, חלקן נמחקו, על קובץ כזה או אחר, נערכו שוב, לפעמים מיד עם סיום כתיבתן.
כתבתי בעבר איזה פוסט, לאחר הוצאת הספר הראשון, ששואל האם מי שכתב ספר אחד יכול להיחשב כסופר, השוויתי את זה למי שרץ מרתון אחד, האם הוא יכול להיחשב כמרתוניסט.
את התשובה שלי לעניין הזה תוכלו למצוא בהמשך הספר הזה, שאם קראתם את הראשון, ירגיש לכם כסוג של המשך טבעי שלו, כאח בוגר שלו.
הספר הראשון נכתב מנקודת מבט וזכרונות של עולם הריצה ולשם שילבתי את העולם הפנימי שלי.
הספר הזה נכתב מזווית אחרת, זווית של מי שיושב בכיסא בחדר העבודה שלו, ספון אל השולחן, ערימת ניירות לבנים ועיפרון בצידו הימני של המאק, ערימת ספרים בצידו השמאלי, אוטוביוגרפיות ספורט משולבות עם העולם המנטלי של הספורט, וחסרה בחדר הזה רק איזו מקטרת עץ ישנה שתשלים את התמונה.
הספר הזה שאתם קוראים עכשיו נכתב מזווית ראייה בוגרת של אחרי כתיבת ספר אחד ובעיקר מזווית של מי שלא רץ יותר וכנראה גם לא ירוץ ומשחק עם המילים שלו, מתעתע וקופץ מטאפורית בין ריצות כאלו ואחרות וניסיון חיים עם הרבה תובנות של העולם האימוני-מנטלי.
השאיפה היא שתיקחו ממש ברגע הראשון מארקר צהוב ותחזיקו קרוב אליכם, תרגישו חופשי להשתמש בו ולסמן, להדגיש, משהו שאתם יכולים לקחת איתכם הלאה, לחיים כי כאשר אני חושב על ריצה אני חושב על החיים.
ולסיום, בספר הזה, בחלק מהפרקים קיימות שאלות שיאתגרו אתכם, יגרמו לכם לבדוק את עצמכם, נסו להתמודד עמם, זה יהפוך לכם את חווית הקריאה למעניינת וגם את החיים שלאחר קריאת הספר, מבטיח.
