מתי הריצה הופכת להיות חלק מהזהות של האדם הרץ או בכלל, מתי פעולה שאדם מבצע באופן קבוע הופכת להיות חלק מהזהות שלו זו אחת מהשאלות שמתרוצצות לי בראש בזמן שאני גם מנסה מצד אחד לעשות ניסיון נוסף לרוץ, למרות הפציעה שתישאר לנצח והכאבים ומצד שני כשאני חוקר את עצמי מחדש, מבפנים, במטרה למצוא אולי זהות חדשה שלי בתוך עולם הסיבולת.
חוקר מבחינתי משמעותו לקרוא שוב מאמרים בתחום הזה, לצפות בסרטונים, להקשיב לפודקאסטים שונים שעוסקים בעולם הסיבולת הן מהצד הפיזי והן מהצד המנטלי שבו ובעיקר לחקור עבורי המשמעות היא ששוב הנושא הזה מעניין אותי(ואולי בעצם אף פעם לא עזב או הפסיק לעניין).
באחת מהשיחות שהתגלגלתי אליהן לאחרונה כמאמן מנטלי לספורטאים וכאחד שמגיע הן מתחום הריצה וגם מתחום הקואצ׳ינג נשאלתי עם חוויתי פעם את התחושה העילאית הזו של אחרי הריצה, מה שקרוי בעגה המקצועית ״runner’s high” והאמת שזה דרש ממני מעט מחשבה וחיטוט חוזר במגירות הזיכרון בכדי לבדוק זאת עם עצמי וגם לתת תשובה טובה והגיונית מספיק.
אז מה עניתי או מה התשובה שלי לשאלה הזו והאם חוויתי את זה.
אני לא באמת זוכר תחושה כזו של התעלות לאחר ריצה.
כן היו מרוצים אותם סיימתי בחיוך גדול, קווי סיום שחציתי ושמחתי על הגשמת המטרה שלי, עמידה ביעד שהצבתי לעצמי אבל לא זוכר שחשתי באף אחת מהפעמים איזו התעלות רוחנית יוצאת מגדר הרגיל.
כן הרגשתי סוג של גאווה עצמית על הדרך הארוכה שעשיתי, כל אותם חודשים של אימונים בלתי נגמרים, קילומטרים ארוכים ותחושת שיפור שהגיעה לאורך הזמן אבל שוב, לא במובן של התעלות רוחנית מיוחדת.
כשחפרתי פנימה עוד יותר לנוכח השאלה הזו שהוצבה בפניי ניסיתי להבין האם קיימת הגדרה כזו ״ריצה מושלמת״ או האם בכלל בכל תחום בחיים, בכל פעולה שאנחנו כבני אדם עושים, הם יש משהו שניתן להגדיר אותו מושלם מבחינת התוצאה אבל גם או בעיקר מבחינת כל הדרך שאנחנו עוברים אל הקו המטרה, אל התוצאה.
אני חושב שמה שאולי יכול לענות להגדרה הזו של ריצה מושלמת כוללת בתוכה הרבה מאד מרכיבים פיזיים אבל גם מנטלים-נפשיים בצורה כזו או אחרת ויותר מזה, חלק מהמרכיבים, למשל מזג אוויר, יתכן שכלל לא יהיו תלויים בנו.
ריצה היא בהחלט אחד ממרכיבי הזהות שלי אבל לא רק ואני לא בטוח בכלל שבמצבי הנוכחי בחיים זהו מרכיב מרכזי אבל מה שאני כן בטוח זו העובדה שהריצה על כל מרכיביה היא בעלת תפקיד חשוב למקום בו אני נמצא כיום בחיי.
ניפגש בשבילים
