״השנה בפסח אנחנו לא בארץ״ אבא שלו אמר פתאום ואסף עוד עגבנייה אדומה לשקית אחרי שבדק שהיא בשלה מספיק לטעמו עבור השקשוקה של שבת ״חשבנו, אמא ואני, לשמור את זה בסוד ולהפתיע אותך אבל לא יכולתי להתאפק״ וחיוך גדול הופיע לו על הפנים.
״מה, למה?״ גמגם מילים החוצה ״לאן נוסעים?״ שאל בסוף והגיש לאבא אדומה נוספת. ״איטליה״ הגיעה התשובה ״דרום איטליה למען הדיוק וכשנחזור הביתה נפתח מפה באטלס הישן שלי ואראה לך בדיוק״ ולא הפסיק לחייך. ״אבא, היום יש גוגל מאפס״ איתי ענה לו ״ויש את האייפד שלי״.
פסח הגיע ועמו גם ההתרגשות ואיתי, ילד בן עשר מכפר יונה, שפעם הייתה מושבה והיום משחקת עם עצמה בלהיות עיר, טס עם משפחתו לטיול החלומי הזה באיטליה. הימים שלפני הנסיעה כבר היו ממש קשים והוא הרגיש איך הזמן לא זז, כמעט כמו בתוספת הזמן שיש בסוף משחק של מכבי נתניה שהוא ואבא אוהדים.
כשנחתו הוא רק רצה להגיע כבר למקום אחד, נאפולי, עיר הכדורגל הדרומית התוססת ולא רק בגלל ששמע שיש שם את הפיצה הכי טובה בעולם ואיתי אהב פיצה, מאד. הוא השתוקק כבר להגיע לשם בגלל כדורגל. איתי למד וידע את כל הסיפורים על דייגו מראדונה והקבוצה ההיא של נאפולי, והתרגש מאוד לבקר בעיר שבה האגדה חיה ונושמת בכל פינה. אמנם לא זכה לראות אותו משחק, הוא קטן מדי, אבל ראה אינספור פעמים את השערים נגד אנגליה במשחק ההוא ביוטיוב, עם ״יד האלוהים״ ואחר כך הסלאלום ששלח את פיטר שלטון וכל ההגנה לאכול דשא.
כשהגיעו לאזור האצטדיון, ליבו של איתי החל לפעום במהירות. הוא ראה מרחוק את הציור הענק של מראדונה מתנוסס על אחד הקירות הסמוכים. הציור היה עצום, צבעוני ומלא חיים, ועיניו של מראדונה נראו חודרות ומלאות חוכמה. איתי התנתק לרגע מהוריו ורץ בהתרגשות לעבר הציור. זה בדיוק כמו שדמיין אותו בחדר בבית.
הוא נעמד מולו, מרותק. דמותו של מראדונה הייתה כל כך מוחשית, אמיתית כאילו עוד רגע ירד מהקיר.
לפתע, בתוך ההמולה של העיר, עם צפירות המכוניות וקרקושי הטוסטוסים הקטנים שמע קול חלש, מוכר אך רחוק.
"היי, ילד," לחש הקול.
איתי הביט סביבו בפליאה. לא היה אף אחד קרוב. זה רק הוא והציור על הקיר המתקלף ״מי זה?" מלמל בלחש ״זה אני," ענה הקול, רק שהפעם נשמע ברור יותר. "דייגו, פה למעלה״.
איתי הרים את עיניו אל הציור. הוא לא האמין למראה עיניו – נדמה היה שעיניו של מראדונה בציור זזות מעט.
"אתה… אתה מדבר איתי?" שאל בהתרגשות גדולה.
"כן, ילד״ ענה לו ״אני רואה את האהבה שלך לכדורגל," אמר הקול, שהפעם נשמע חם וידידותי. "איך אתה יכול לדבר בכלל?״ שאל אותו ״אתה רק ציור על הקיר״.
״אין לך שאלה יותר טובה לשאול?״ הגיעה התשובה.
התלתלים של איתי רעדו ״יש לי שאלה אחת״ אמר לבסוף ״איך אני יכול להיות שחקן כדורגל יותר טוב, שחקן כמוך״. שאל אותו.
״אז, אתה רוצה להיות שחקן טוב? כמוני?״.
איתי הנהן במהירות, עיניו נוצצות. "מאוד!"
"טוב," אמר מראדונה שבקיר וקולו מקבל גוון רציני יותר. "הדבר הראשון זו אהבה למשחק. לשחק כי זה מה שאתה באמת אוהב, לא בשביל להיות מפורסם או בשביל הכסף״ אמר לו ״והדבר השני, זו עבודה קשה״ ענה לו והמשיך בשטף ״להתאמן כל יום, לשפר את הטכניקה, את המסירה, את הבעיטה. אין קיצורי דרך, ללכת עם הכדור צמוד לרגליים לכל מקום״.
"אבל זה קשה," אמר איתי בקול נמוך.
"נכון," ענה מראדונה. "אבל הקושי הופך את הניצחון למתוק יותר. תאמין בעצמך תמיד, גם כשקשה. ואל תשכח, כדורגל זה משחק של חברים. תכבד את החברים לקבוצה שלך ואת היריבים שלך."
"ומה עוד?" שאל איתי, סופג כל מילה.
"תמיד תשחק עם הלב," אמר מראדונה בחיוך קטן שנראה כאילו נמתח על הציור. "תן את הכל על המגרש, אל תשאיר כלום מאחור. ותהנה. תמיד תהנה מהמשחק."
המילים חדרו לליבו ״אהה, ועוד דבר קטן״ אמר לו פתאום והיה נראה שחתיכה קטנה התקלפה מהקיר ממול ונשרה למדרכה ״אתה לא תוכל להיות כמוני, מראדונה״ אמר לו ״אתה תוכל להיות כמוך וזה יותר טוב, הכי טוב״.
לפתע, איתי שמע את קולו של אביו קורא לו. הוא מצמץ בעיניו והביט שוב בציור. עיניו של מראדונה היו שוב קפואות בצבע, חסרות תנועה. הוא הבין שאולי הכל היה רק בדמיון שלו, אבל המילים של מראדונה הרגישו אמיתיות וחזקות בתוכו.
הוא רץ בחזרה אל הוריו, חיוך גדול נסוך על פניו.
״בוא״ אמר לו אבא שלו כשהגיע ועמד לידו ״נלך לאכול פיצה, קבענו״ חייך אליו ״אומרים שבנפולי יש את הפיצה הכי טובה בעולם ואז גלידה, שמעתי שממש פה קרוב יש גלידה מצויינת״. איתי חייך לאבא שלו ״ויש פה גם את השחקן הכי הכי״ והצביע על הקיר ממול.
הטיול לנאפולי היה חוויה מדהימה, אבל הרגע הזה מול הציור של מראדונה, השיחה הדמיונית הזו, היה הרגע שיישאר איתו לנצח. הוא ידע מה עליו לעשות כדי להיות שחקן כדורגל טוב, והוא היה נחוש ליישם כל עצה שקיבל, גם אם היא הגיעה מחלום מתוק מול קיר אגדי בנאפולי…
***
הנחתי את הפיילוט השחורה בצד, הדף הלבן עליו כתבתי היה מלא כבר באותיות, מילים צפופות. ״הסיפור על איתי ומראדונה״ כתבתי בסוף הדף ״ככה אקרא לו״ דיברתי עם עצמי, כמעט כרגיל ״ואולי יום אחד איזה ילד יקרא אותו ויקבל מעט השראה״.
בכוס הלבנה נותרה רק שכבה קטנה חומה מהאספרסו ששתיתי. לקחתי לגימה אחרונה ״לחיים״ הנפתי את הספלון אל מול הדמות עם רעמת התלתלים וחולצת התכלת שהביטה בי מהקיר הגדול שמולי ״ותודה על ההשראה ועליך״ אמרתי לו בלחש ונשבע ששמעתי אותו עונה לי ״בבקשה״ וקורץ.
איתי ומראדונה
(מתוך ״שלוש קרנות פנדל״)
***
ואם קראתם עד פה, הסיפור הזה על איתי ומראדונה נכתב מתוך כוונה שיופיע בספר החדש אני כותב ״שלוש קרנות פנדל, ויוקדש כולו לסיפורים שונים סביב עולם הכדורגל.
אבל תוך כדי הכתיבה שלו שמתי לב שאני יכול ״לשתול״ בו מרכיבים מנטלים כי בסופו של דבר אני מאמן מנטלי לספורטאים ומאמן מנטלי לילדים ונוער. מרכיבים שאולי יעברו אליהם דרך הסיפור ויסייעו להם, אפילו קצת בדרך שהם עוברים.
אז אם אתם הורים לילדים וקוראים את הפוסט הזה, שבו וקראו אותו איתם יחד, שתפו לאחרים וכולם יהנו, מסיפור על כדורגל וגם ממספר ערכים מנטלים חשובים וכמובן ממראדונה אחד.
תודה
