״הבן שלי לא מאמין בעצמו״ או ״הבת שלי לא מנסה כלום כי חושבת שלא תצליח״ הם חלק מהביטויים או המשפטים שאני שומע מהורים שפונים אליי כמאמן מנטלי לילדים ונוער שעוסק בהעצמה ספורטיבית.
לא כל הילדים הם ספורטאים תחרותיים, חלקם אפילו לא עוסקים בספורט כלל והרבה מהתהליך שאנחנו עוברים מבוסס קודם כל על בניית קשר אישי עם הילד ולאחר מכן לתת לו את הכלים שיסייעו לו להאמין בעצמו, להראות לו שהוא יכול לעשות הכל או לפחות לנסות ולא לוותר לעצמו מראש.
תהליך אימון ילדים לפיתוח מסוגלות ואמונה בעצמם לא מוגדר מבחינתי בזמן. זה יכול לפעמים לקרות מהר יחסית ולעתים לוקח קצת יותר זמן אבל כמו בכל אימון ספורטיבי שהוא, אחד הכללים הראשונים שאני מעביר לילדים זו החשיבות של להתאמן ולחזור ולהתאמן על הכלים שהם מקבלים במפגשים איתי.
״כמה שכיבות סמיכה אתה חושב שאתה יכול לעשות?״ שאלתי את א׳ באחד המפגשים הראשונים בינינו לאחר שסיימנו את שלב ההכרות הראשוני. בהתחלה הוא לא ממש הבין מה אני רוצה ממנו ומה קשור עכשיו שכיבות סמיכה.
״אני בכלל לא אצליח אפילו אחד״ ענה לי.
״בוא ננסה יחד״ אמרתי לו ונשכבנו שנינו על הרצפה. עשינו 5 חזרות ואז גם הגיעו מעט חיוכים, חלקם מההצלחה וחלקם ממבוכה.
אחרי ששוחחנו מעט על המשמעות של המשפט שאמר לפני כן ואיך התקדמנו וביצענו, יחד, את התרגיל הסברתי לו שזה רק השלב הראשון בדרך. ביקשתי ממנו שמדי יום יבצע חמש חזרות של התרגיל, לא משנה באיזה שלב של היום והדגשתי בפניו שאם ״אין לו זמן״ הוא יכול לפצל את זה למספר פעמים ביום(ברור לי שזה מיותר והיה ברור גם לו). והתנאי האחרון היה- לשלוח לי עדכון שביצע.
בכדי שילדים יצליחו לבצע פעולות מסויימות, בכל תחום שהוא, חשוב מבחינתי לגרום להם לתחושה שהם יכולים ״לעשות את זה״ ובעיקר כשמדובר בתרגילי כושר פשוטים שישמשו להם לאימון וגם לזיכרון שהם יכולים ואם ינסו הם גם יצליחו. ועוד דבר אחד קטן, לנו, המבוגרים. כאשר אנחנו מבקשים מילד לבצע משימה כלשהי, ספורטיבית או אחרת, כזו שאולי מאתגרת אותו מסיבה כל שהיא, הדגימו לו, בצעו יחד איתו בפעם הראשונה, זה דוחף ומסייע.
שנדע ימים שקטים יותר.
קושי הוא חלק מהדרך
זה הקילומטר הארבעים או החמישים בערך ואני מתקדם בריצה קלה איפשהו ב״דרך הרומית״ על השביל הכל כך מוכר של אולטרה סובב עמק. היום ממרחק הזמן
