ריצה היא חלק ממני, ממי שאני, חלק מהותי בחיים שלי כבר הרבה מאד שנים.
כשהתחלתי לרוץ אי-שם מזמן(שנת 2000) זה היה חלק מהמסע שלי לשיקום אחרי תאונת דרכים בבילוש. אף פעם לא תיכננתי את זה, לא תיכננתי לרוץ. זה פשוט קרה.
בספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ כתבתי שהריצה היא זו שמצאה אותי. מאז אנחנו יחד, בצורות ומרחקים שונים.
השבוע חזרתי לרוץ, שוב. ניסיון נוסף במה שהאין-ברך שלי מאפשרת כי כשאוהבים משהו והוא חלק ממי שאנחנו אסור לוותר עליו, אסור להפסיק לנסות וליהנות ממנו או לחיות אותו.
הבוקר, בריצת השבת חשבתי על זה תוך כדי, על כמה כייף לי וכמה אני נהנה מהניסיון הנוסף הזה. וכן, אני יודע שלרוץ שוב מרתון או אולטרה כנראה כבר לא יקרה אבל זה כבר לא חשוב לי. מה שחשוב לי זה לרוץ וליהנות ממה שאפשר, לרוץ ולחייך ולהגיד תודה על מה שיש.
לעולם אל תפסיקו לנסות לעשות את מה שאתם אוהבים ואת מה שעושה לכם טוב, גם כשקשה או שזה נראה בלתי אפשרי.
הניסיון הוא ההצלחה ומי שלא מנסה לעולם לא יצליח.
המשיכו לנסות ואז נסו שוב.
ניפגש בשבילים
דובי
