כשריצה והחיים הם משחק קבוצתי.
הייתי שנייה לפני הריצה המסכמת לאולטרה הרי-אדום. 100 קילומטרים בערבה בואכה אילת, עד כמה שבואכה נשמע קרוב, זה היה רחוק, אז. בחרתי לעשות את הריצה הזו בצורה שונה מהפעם הקודמת בה התכוננתי לאולטרה כזה ולו רק מהסיבה שלמדתי מהניסיון שלי שריצה אחת ארוכה, מאוד, כריצה מסכמת היא לא הדבר שאני צריך אלא דווקא עומס ארוך ומתמשך.
בהכנה למרחק כזה של 100 קילומטרים הריצה המסכמת שלי היא בדרך כלל 65 ק״מ, כלומר 7 שעות לערך של זמן בתנועה על הרגליים שכולל בתוכו ריצה, הליכה ותוך כדי גם שתייה ואכילה. הפעם בחרתי לעשות את זה שונה. בחרתי לרוץ שישה מקטעים של עשרה קילומטרים ועוד אחד לסיכום של חמישה ואת כל החבילה הזו להכניס ברצף של יומיים וחצי. כלומר 3 ריצות ביום חמישי, עוד 3 בשישי ולסיים בשבת בבוקר עם קינוח של הריצה הקצרה. לא פשוט למרות שהרגשתי שאני מוכן.
היום הראשון, יום חמישי עבר די בסדר, ללא תקלות מיוחדות והייתי יותר משמח לדעת בערב שאני אחרי מקלחת וכ-30 קילומטרים מאחוריי. אבל ידעתי כמה יש לי עוד לפניי ומה מחכה לי. הלכתי לישון מחויך אבל דרוך לבאות.
ריצה פעמים רבות לא נתפסת כספורט קבוצתי וזה למעשה די נכון. זה לא משחק כדורסל או כדורגל שבכל קבוצה יש כמות מסוימת של שחקנים ולכולם יש מטרה זהה. וריצה, לפחות במובן שלי, היא גם לא איזו ריצת שליחים דוגמת הר לעמק בארץ שבה מרחק ארוך כלשהו מחולק למקטעים ובכל פעם מישהו אחר רץ את החלק שלו, עושה את המאמץ האישי לטובת המאמץ הקבוצתי. זה ממש לא ככה. ריצה היא ספורט אישי שבה הראש והרגליים לוקחים ודוחפים אותנו קדימה מהרגע שבו בחרנו להתחיל ועד לנקודת הסיום והמטרה שלנו. אז זהו. לא תמיד ולא בהכרח.
התעוררתי בשישי בבוקר והרגשתי את העייפות כמעט בכל הגוף. בכל זאת, רצתי אתמול כמות מכובדת של קילומטרים ועכשיו אני מרגיש את זה כמעט בכל חלק מהגוף ויודע שיש לפניי עשרה קילומטרים של ריצה והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה שהשד יודע מאיפה אגייס עכשיו כוחות כדי לעשות את זה.
הכוחות חיכו לי בחוץ. מחוץ לדלת הבית שלי. שלוש מתאמנות מהקבוצה שלי בחרו להצטרף אליי לריצת הבוקר הזו וללוות אותי. נכון, זו לא הייתה הפתעה, קבענו את זה מראש אבל באותו הרגע זה היה כל כך חשוב ומשמעותי עבורי עצם העובדה הזו שהן ירוצו איתי וזה היה למעשה הדבר שעזר לי בכלל לצאת מדלת הבית ולהתחיל לרוץ וברגע שהתחלתי, הכל היה כבר יותר פשוט.
ריצה היא ספורט קבוצתי. כאשר אנחנו יוצאים לרוץ לעבר מטרה כלשהי, קטנה או גדולה. זו יכולה להיות ריצה יומית על המדרכות ביישוב שבו מתגוררים וגם יכולה להיות ריצת מרתון בכל מקום בעולם, זו תמיד תהיה ריצה קבוצתית במובן מסוים ולו רק מעצם הסיבה שקיים מסביבנו מעגל אנשים שתומכים בנו, בין אם ביקשנו ובין אם לא ובין אם הם קיימים שם במודע ולפעמים אפילו זה לא.
לכולנו, בכל שלב בחיים כמעט, יש מעגל אנשים שתומך בנו, סוג של קבוצת תמיכה, שנמצאים עבורנו, מושכים ודוחפים אותנו, פיזית ומנטלית, בכדי שנצליח במשימה שלנו, גם אם זו משימה פשוטה או קשה יותר כמו ריצת מרתון. העובדה שאנחנו יודעים שיש לנו קבוצת אנשים כזו יחד איתנו תסייע לנו במרבית המקרים לבצע את מה שבחרנו או נבחרנו לעשות ואם הקבוצה הזו ממש טובה וחזקה, גם כאשר לא נצלי לעמוד במשימה, הם עדיין יהיו שם עבורנו, לתמוך ולנחם.
שנים לאחר מכן השתתפתי בריצת אולטרה מרתון למשך 24 שעות בניצנה, בנגב. תחרות עליה כתבתי באופן מפורט בספר שלי והסתיימה ממש לא טוב. למעשה לא הסתיימה כי פרשתי ממנה בגלל שלא הרגשתי טוב. אבל לא על התחרות עצמה אני רוצה לכתוב פה אלא דווקא על אירוע אחר שקשור לזה.
מסתבר שבזמן שרצתי שם במדבר קרו דברים מאחורי הקלעים שלא ידעתי עליהם. ריצה היא ספורט קבוצתי, כבר ציינתי, נכון? שתי מתאמנות מהקבוצה שלי, לא אלו שרצו איתי בריצה המסכמת עליה כתבתי בפסקאות הקודמות, החליטו לבוא וללוות אותי בקטע אחד, הקפה אחת של 11 קילומטרים במהלך האולטרה הזה בניצנה. ידעו כנראה שיהיה לי קשה וידעו שזה יכול לסייע לי לעבור את זה יותר בקלות, באופן יחסי.
כאשר כבר הייתי באוטו בדרך חזרה הביתה למרכז האייפון שלי צלצל ואחת מהן הייתה על הקו, שאלה איפה אני נמצא ושיתפה שהן בדרך. סיפרתי להן את כל מה שאירע עד אותו הרגע ושמעתי את האכזבה בקולה, גם על הפרישה שלי וגם על כך שלא יוכלו ללוות אותי בריצה המאתגרת הזו. במקום ריצה ארוכה קבענו נקודת מפגש לקפה בארומה בבית-קמה ונפגשנו שם. אני יכול רק להניח שאם היו מגיעות קודם לכן או יוצרות קשר, יתכן שהייתי בוחר אחרת באותו השלב ואולי היינו רצים יחד, ממשיכים את האתגר הזה. אבל עצם המחשבה שלהן לבוא ולתמוך בי חיממה את הלב וגרמה לי להבין עוד יותר עד כמה ריצה היא ספורט קבוצתי במובן הזה.
בחיים שלנו חיים מסביבנו הרבה אנשים, חלקם קרובים יותר ואחרים קרובים פחות. כולם יכולים להיות חברי צוות בקבוצה שלנו, בקבוצה שאנחנו בונים במהלך חיינו, בין אם לטובת השגרה שלנו או לטובת אירועים מיוחדים. החיים הם ספורט קבוצתי ומוכיחים את זה בכל פעם מחדש כאשר אנחנו במצב קשה יותר וצריכים תמיכה. הקבוצה שלנו תהיה שם עבורנו כאשר נצטרך אותה, תתמוך בנו, תדחוף קדימה או שפשוט תשים יד על הכתף ותיתו חיבוק או מילה טובה.
החיים הם ספורט קבוצתי ולכן אל תנסו לשחק אותם לבד.
ניפגש בשבילים
