זה הקילומטר הארבעים או החמישים בערך ואני מתקדם בריצה קלה איפשהו ב״דרך הרומית״ על השביל הכל כך מוכר של אולטרה סובב עמק. היום ממרחק הזמן אני לא זוכר במדויק את הנקודה שבה זה קרה אבל אני יכול כמעט לחלוטין להרגיש את הכאב בצד החיצוני של כף הרגל שגרם לי למחשבה שהמירוץ הזה עבורי נגמר.
ברגעים הקשים ביותר במרתון, אולטרה-מרתון או תחרות איש-ברזל, דווקא ברגעים האלו כשהגוף כואב, השרירים שורפים ולא נשאר הרבה דלק בגוף, דווקא אז זה הזמן שבו אני נזכר למה בכלל התחלתי.
לפני כל אירוע סיבולת שבו השתתפתי, עוד מתקופת האימונים כשהמטרה רק נבחרה ועד הרגע הזה שעמדתי על קו הזינוק, הבטחתי לעצמי שאת האירוע הזה, התחרות הזו, אעשה עם הראש והלב.
כשעמדתי על קו הזינוק בפעם הראשונה לאולטרה ב-סובב למרחק 100 קילומטרים לא חשבתי לרגע שאצטרך לבחון את עצמי ואת הרצון או הדחף לבדוק את גבולות הכאב שלי ואת הרצון לעצור ולהפסיק הכל.
כשהגיע הרגע הזה שם בסובב, בסביבות הקילומטר ה-40 או 50 והתחיל כאב חד בכף הרגל ובאצבעות. עצרתי. עצרתי ושאלתי את עצמי למה עכשיו ומה עושים עכשיו. כן, היה קיים דחף רגעי לעצור הכל, להפסיק, לוותר. אבל ברגע הזה, כאשר כאב חד דוקר כאילו מישהו מסובב שם סכין בכף הרגל, דווקא אז הזכרתי לעצמי למה התחלתי, למה בחרתי להיכנס לספורט הזה, לעבור את כל החודשים של האימונים הבלתי נגמרים ולמה זינקתי לדרך בכלל.
התשובה עמדה שם לפניי. אני חייב להמשיך בעיקר בשביל עצמי. אני פה כי בחרתי להיות פה, בחרתי את המטרה וקו הסיום מחכה לי בעוד הרבה מאד קילומטרים וצעדים כואבים אבל הוא שם, ממתין שאעמוד בהתחייבות שלי לעצמי.
ההרגשה הזו, הרצון לעצור ולהפסיק חזרה אליי בהמשך הדרך שלי בספורט הסיבולת עוד פעמיים או שלוש. על חלק מהן, מהפעמים, כתבתי בספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״(שיצא עכשיו במהדורה שנייה מורחבת) ועל חלק אחר מהפעמים כתבתי פוסט ברשתות החברתיות. כתבתי על הקושי וההתלבטות וכמובן שגם הבחירה להמשיך.
בכל פעם שאנחנו בוחרים מטרה בחיים ובונים את הדרך אליה, אנחנו בוחרים בעצמנו. הדגש הוא על הבחירה. הבחירה היא שלנו והמחויבות היא שלנו ומול עצמנו בכדי להתמיד בדרך, ללמוד על עצמנו ולעמוד במה שהתחייבנו.
ישנה קלישאה די שחוקה ומפורקת שאומרת שבריצת אולטרה הרצים למעשה רצים בין משבר למשבר עד שמגיעים לקו הסיום. קלישאות לדעתי נכתבו על בסיס כזה או אחר של אמת או של ניסיון של אנשים שחוו משהו ובחרו להתייחס לזה בציניות או בקלילות יחסית שמאחוריה יש אמת ענקית.
כשמזנקים לתחרות ארוכה לא באמת מתקדמים קדימה עם מחשבה בראש של מתי יגיע המשבר. אם זה יהיה המצב המשבר יגיע מוקדם מהמתוכנן. מרבית המשתתפים באירועים מהסוג הזה יודעים שהכינו את עצמם בצורה הטובה ביותר ומזנקים מתוך מסוגלות להגיע בצורה המיטבית לקו הסיום. כשהמשבר מגיע צריך לדעת להתמודד איתו ולנהל את הבחירה מה לעשות בצורה הנכונה לאותו המצב.
בפעם הבאה שאתם ניצבים מול קושי או משבר בדרך שבה בחרתם, ריצה או חלק אחר מהחיים שלכם, עצרו לרגע. בדקו מול עצמכם מה הקושי שאתם ניצבים בו כרגע והזכירו לעצמכם למה יצאתם לדרך הזו ואיך תרגישו כשתעברו בכל הדרך הזו ותגיעו אל המטרה שלכם ומה אתם לומדים מהדרך, מה אתם לוקחים איתכם בכל צעד וזמן כשאתם מתקדמים.
ואם עדיין לא קראתם את הספר שלי אתם יותר ממוזמנים לעשות את זה ולרכוש אותו כאן
ניפגש בשבילים או בין הגלים.
