מתישהו בסביבות גיל 16(יכול להיות שאני טועה קצת, לא לכעוס) רציתי להיות נהג מירוצים ולא סתם נהג אלא להגיע לפורמולה-1 דווקא. דרך אחד ממגזיני הרכב הבריטים שהייתי צורך קבוע(car, autocar, autosport) מצאתי פרסום של בית הספר לנהיגת מירוצים של ג׳ים ראסל במסלול סנטרטון ושלחתי להם מכתב.
זה אולי נשמע מוזר כיום אבל פעם ממש היינו כותבים עם עט על נייר ואז מקפלים ושמים במעטפה ומדביקים עם הלשון. אחכ הולכים לדואר ורוכשים בול ושוב עם הלשון ומשלשלים לתיבה האדומה. אני עדיין זוכר בדימיון את הטעם הדוחה של הדבק הזה אבל מה לא עושים בכדי להגשים חלום.
כתבתי להם שאני רוצה להיות נהג פורמולה-1. יחי התמימות. מי ידע או חשב אז שבכדי להיות נהג פורמולה-1 צריך להתחיל לנהוג בקארטינג בגיל ארבע או מעט יותר מזה. האמת שלא עבר הרבה זמן, לפחות ככה אני זוכר את זה כיום, הגיעה תשובה. הם אמרו שלפורמולה-1 לא בטוח שאני יכול ככה להגיע אבל כדאי שאבוא ואעשה אצלם קורס נהיגת מסלול. אולי ניסו להיות מנומסים או אולי חשבו על הצד הכלכלי שלהם. לא יודע. אבל בכל מקום ולכל אדם שפגשתי בו סיפרתי שהם הזמינו אותי אליהם. תמימות, כבר אמרתי?
שמתי את המכתב בצד, יחד עם החלום והבטחתי לעצמי שאחרי הצבא אסע לשם. אחרי הצבא זה כמעט כמו אחרי החגים. בסוף זה לא קרה. החיים, ככה קוראים לזה. המכתב עצמו בטח נזרק לפח מתישהו, החלום תמיד נשאר. החיים המשיכו והחלום נשאר. עברו מעז מיליון שנים(כמעט ארבעים ושניים אבל מי סופר..?) והשבוע, כשעברתי שוב על התמונות מהמירוץ בשישי הקודם, הסיבוב הראשון בליגת המירוצים של זמן-מטרה של פרודרייב, נזכרתי בזה.
התחריתי כבר בכל כך הרבה מירוצי מכוניות בחיים שלי ולא, לפורמולה-1 לא הגעתי וגם לא אגיע אבל זה לא אומר שחלק ממנו הלך לאיבוד. כלום לא הלך לאיבוד, הוא, החלום רק קיבל שיוף עם השנים בכדי להפוך למציאות. הוא עבר התאמות בכל פעם מחדש.
אל תוותרו על החלומות שלכם, התאימו אותם למציאות ופשוט תחיו.
תמונה:- https://www.instagram.com/meni_land_pic/
