ינואר 2005 וחציתי בשלום את קו הסיום במרתון טבריה לאחר ארבע שעות וארבעים משהו דקות ארוכות מאוד ואל תחסירו אפילו אחת מהן, זכיתי להיות שם בכולן, לרוץ אותן ולא ממש ליהנות.
אבל מה עושים עכשיו? איך ממשיכים מכאן? איך אני ממשיך מכאן? ולאן?
מרבית האנשים בעולם מוכתבים ממטרות שקבעו לעצמם או כאלו שנקבעו להן, מטרות שדוחפות אותם קדימה לביצועים, ממקדות ועושות סדר.
מטרה טובה היא כזו שניתן למדוד אותה.
זה יכול להיות במרחק, בזמן, בכמות או בכל דבר אחר שתמצאו לנכון אבל בכדי שהמטרה תהיה טובה באמת היא צריכה להיות כזו שתפחיד מעט, תגרום לכם לחשוש ואולי לרעוד כאשר אתם חושבים עליה, על הדרך אליה ועל ההגעה אבל מטרה טובה צריכה להיות גם אחת כזו שהיא ראלית עבור מי שמתחיל לצאת לדרך, לכיוונה.
מרתון טבריה ראשון שלי היה בבחינת הגעה למטרה, לפחות מהבחינה הזו בהחלט אפשר להגיד שהצלחתי לעמוד במטרה שלי, למרות שהדרך לשם, היום אני יודע את זה, הייתה מאוד לא נכונה, ההכנה היתה לא רצינית, בעיקר מחוסר ידע מבחינתי אבל זה לפעם אחרת או לפרק אחר.
כאשר חציתי את קו הסיום במרתון, באזור בתי המלון בטבריה, לא חשבתי לרגע על כך שעמדתי במטרה שהצבתי לעצמי או כמה שאני גאה בהצלחה שלי(זה הגיע אחר כך), מה שכן חשבתי עליו זה כמה קשה היה לי, כמה לא נהניתי והיום, במבט מפוקח לאחור בטח גם ריחמתי על עצמי, קצת.
בתקופה שלאחר המרתון, תקופה של "high" וריגושים של סיום המרתון הזה, תקופה של שבועיים או שלושה שבמהלכם גם קיימתי את ההבטחה שלי לעצמי ועשיתי קעקוע של פינגווין חמוד על שוק ימין, לא ממש הזזתי את עצמי.
לא הייתי צריך תירוצים למה אני לא זז או למה אני לא יוצא לרוץ קצת או אפילו לצעוד.
השרירים כבר מזמן השתחררו, הכאבים והעייפות מזמן חלפו להם ואני? אני נותרתי רובץ בכורסה ללא תזוזה מיוחדת, רק כזו הנדרשת בעבודה, בכל זאת עבדתי אז כבלש במשטרת ישראל, אבל כל מה שלא נדרש מעבר פשוט נמנעתי ממנו.
ממה שלא נמנעתי היה אוכל וכל הקשור לזה.
זה לא כל כך שינה מה אכלתי, העיקר היה להכניס לגוף אוכל מכל סוג שהוא וכשאתה בבילוש ומסתובב ברחובות תל-אביב לא צריך לחפש הרבה.
זה אמר לפתוח את משמרות הבוקר ברחוב שינקין עם סנדביץ או שניים אצל איציק ורותי המיתולוגיים וכמובן ליד זה הגזוז הצבעוני המתוק ומפוצץ בקלוריות וסוכר, זו הייתה יכולה להיות מנת חומוס-פול עם שתיים או שלוש פיתות בכרם אצל החלבי או ב"אשכרה" עם הטחינה האלוהית וכן, שתיים או שלוש פיתות והרבה חריף.
משמרות לילה הסתיימו כמעט תמיד בבורקס שמנוני מהעגלה של דני בתחנה המרכזית הישנה ועוד ועוד דוגמאות לא חסר.
לא ידעתי אז את מה שאני יודע היום, את מה שכמעט אולי כל רץ כבר יודע ומכיר.
חוויתי נפילת מתח גדולה שלאחר ההגעה לשיא, מה שנקרא בעגה המקצועית "runners blue".
אי אפשר להגדיר את זה בקיצוניות כסוג של דיכאון אבל התחושה העיקרית היא שפשוט לא רציתי בכלל לחשוב על ריצה, בטח שלא לדבר על זה.
כיום, כאשר ספר זה נכתב, ולאחר שנים של לימוד בתחום המנטלי והפסיכולוגיה של הספורט ברור לי שחלק מהעניין נגרם מכך שבאופן טבעי כאשר אדם, כל אדם, בין אם הוא עוסק בספורט ובין אם לאו, כאשר הוא מגיע ליעד שלו, מגשים סוג של חלום ומגיע אל המטרה אליה עבד כל כך קשה להגיע, קיימת נפילת מתח גדולה, כזו שגורמת לחוסר חשק כללי שמשפיע על הכל.
אצלי זה התעצם כי בכלל לא נהניתי מההגעה לקו המטרה, לסיום של המרתון.
לאורך הספר הזה וגם כל מי שמכיר אותי בחיים, יודע שריצה היא חלק ממני כיום, חלק מאורח החיים שלי, חלק בלתי נפרד ממני ולא סתם הספר הזה נקרא ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״, זה פשוט ככה.
בחיים, פעמים רבות אנחנו מרגישים שאנחנו בסוג של רכבת הרים תמידית, עולים, יורדים, הקצב משתנה, לפעמים הנשימה נעתקת לנו, נתקעת בבית החזה מפעולות שאנחנו מבצעים, מאירועים שקורים לנו ולעתים זה בדיוק ההפך, אנחנו מרגישים מרוסקים, מעוכים על הרצפה ללא יכולת או ללא רצון אמיתי לזוז או רצון לעשות משהו עם עצמנו.
כך אני מרגיש תמיד מול הריצה.
היא תמיד שם, תמיד פה.
אנחנו לא חייבים להיות בקשר רצוף במהלך כל יום או במהלך כל תקופה וקרו תקופות, כמו אחרי מרתון טבריה הראשון(וגם השני..) שבאים חוויתי תקופה שפשוט לא היה לי חשק לחשוב או להתקרב לריצה בכלל כמו גם אירועים פיזיים דוגמת תאונה כזו או אחרת שעברתי שבהן לא יכולתי לרוץ מסיבות אובייקטיביות, אבל איכשהו תמיד ידעתי שהריצה נמצאת איתי, נמצאת אי-שם בתוכי ופשוט מחכה שאחזור ברגע הנכון, לי, ברגע המתאים, שאחזור לרוץ, שנחזור להיות ״יחד״.
אי אפשר ״פשוט״ להחליט, מבחינתי לפחות, לחזור לרוץ.
ההחלטה צריכה להתבשל אצלי בפנים, אני חייב להרגיש צורך, חייב להרגיש את הגעגוע הזה שמציף את הבטן מבפנים, מבתוכו ואז אני יודע שזה הזמן הנכון עבורי, שהגיע הרגע הזה, המיוחד, שאני רוצה לחזור ולהרגיש את התחושה של הריצה, להרגיש שאני ״חי״ שוב.
כשאני מסתכל אחורה ובודק את הריצות בחיי, את אירועי הריצה הגדולים מבחינתי שבהם חוויתי סוג של ״high" מטורף, שיא ענקי שהשגתי מבחינתי, אני מגלה שאין דפוס קבוע של אותה נפילת מתח מנטלית או פיזית, אין תחושה קבועה של איך הגבתי לכל אירוע שכזה, למרות שבמבט ראשון, מחשבה ראשונה, כן חשבתי שזה כך.
היו אירועים, דוגמת שני המרתונים הראשונים, שאחריהם הייתה נפילה מנטלית קשה ולא רציתי לחשוב בכלל על ריצה והיו כאלו כמו מרתון תל-אביב, המרתון השלישי שלי והיו עוד אחריו שרק רציתי לחזור לרוץ בהקדם האפשרי.
חלק מזה אני משייך כמובן לתחושה ממהלך הריצה, מהחוויות שעברתי תוך כדי, מה הרגשתי במהלך הריצה וכמובן כיצד סיימתי אותה ומה לקחתי איתי ומה השארתי, כאחד הגורמים שהשפיעו הכי הרבה, אבל הנקודה אולי החשובה ביותר היא שבעצם אף פעם לא ישבתי ועשיתי עם עצמי סוג של רפלקציה, סוג של בדיקה עצמית בסיום כל אירוע.
כיום, כמאמן מנטלי שמוביל ומלווה ספורטאים רבים בענפים שונים, אני דואג, כחלק משיטת העבודה שלי, מדרך היעוץ המנטלי שלי, לבצע רפלקציה שכזו עמם לאחר כל תחרות או מרוץ ולעתים גם אחרי אימונים.
רפלקציה, בדיקה עצמית שאני מנסח להם באמצעות שאלות, פתוחות, תמיד שאלות פתוחות, בכדי שיגיעו, שנגיע יחד לחוויה מהאירוע, לדעת מה למדנו ממנו, מה אנחנו לוקחים הלאה ומה אנחנו צריכים לשפר.
זו פעולה שהבאתי מעצמי, מעולם הריצה שלי, מהחיים שלי, וגם אני, באירועים בחיי, דואג לבצע בדיקה שכזו עבור כל אירוע משמעותי, אפילו אם הוא לא קשור לריצה, כי כבר אמרתי, כשאני מדבר(או כותב) על ריצה, אני למעשה חושב ומתייחס לחיים בעיקר.
חשוב שבחיים שלנו, מלבד התכניות שאנחנו כותבים ומבצעים, לאחר שהגענו אל המטרה שהגדרנו לעצמנו, נשב ונבצע סוג של בדיקה עצמית, פנימה.
זו בדיקה שיכולה להיות לבד, מול עצמנו ויכולה להיות גם עם אדם קרוב אלינו, לא חייב שזה יהיה ״איש מקצוע״ כזה או אחר.
הרעיון הוא לשקף בעיקר את התכנית הראשונית, הדרך שבה עברנו , הקשיים וגם ההצלחות וכמובן התחושות שחווינו לאורך כל אותה הדרך עד ההגעה למטרה שהצבנו לעצמנו.
ואז, לאחר ש״עיכלנו״ את התהליך הזה, חשוב שנשב, נדע ונחליט מה למדנו ממנו ובעיקר מה טעינו ומה אנחנו לוקחים איתנו הלאה ומה משפרים לפעם הבאה או ממנפים לצעד נוסף בחיים.
אני מאוד מאמין במילה הכתובה ולכן מבחינתי תכנית כזו אמורה להיות כתובה או להתבטא במילים אבל זו לא חובה, לפעמים מספיק לקבע אותה בדרך אחרת בכדי שנוכל להפיק ממנה את המיטב, לכל אחת ואחד מתאימה הדרך שלו ומה שנכון לה ולו בכדי שזה יעבוד טוב.
בחרו לעצמכם את מה שמתאים לכם בכדי להמשיך הלאה, בריצה, בדרך, בחיים.
הטקסט הזה, הפרק הזה פורסם במקור ובמלואו בספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״.
