״מתגעגע, אני מתגעגע״ זה בעיקר מה שחשבתי לעצמי באותו הרגע.
כן, זה היה רגע מאוד מוגדר.
אני שוכב במיטה, שנייה לפני שהעפעפיים שלי נפגשים ואומרים אחד לשני שנ״צ נעים, אני שוכב שם, אחרי מקלחת והטמפרטורה במזגן מכוונת על 19 מעלות כי זה סוף אוגוסט ואני חייב לקרר את הגוף עוד קצת ובעיקר צופה בטלוויזיה שתלויה לה למעלה מולי.
בשעות האלו אני נותן למוח להתייבש מול איזו קומדיה רומנטית בנטפליקס, משהו שלא צריך לחשוב בו יותר מדי והעלילה די ברורה מראש וגם הסוף ידוע לכולם, רק שכמו בריצת מרתון, גם בסרט הזה שלפניי צריך לעבור את השלבים השונים ולהתקדם קדימה, כולל ה״קיר״ המפורסם והבלתי נמנע שבסרט הוא כשמגלים שאחד או יותר מהאנשים סוחבים איתם איזה סיפור על מוות, כתוצאה מתאונת דרכים או מחלת סרטן.
הכל ידוע לכולם ועדיין אין סוף לצפייה שלי בזה בשעות האלו של הצהריים כשיש שקט מסביב אבל מה שגרם לי לגעגוע יותר מהכל והגיע בפתאומיות, כמו איזה שריר שהיה מתכווץ לי פתאום בקילומטרים הבלתי נגמרים וגורם לי לכאב חד, קורע ממש, מה שגורם לי להתגעגע כשאני צופה בסרט הזה זו לא דמותה של הגיבורה אלא כאשר דווקא הגיבור של הסרט מופיע על המסך כשהוא בריצת הבוקר שלו, לבוש באיזה מכנס טרנינג מסמורטט, טי שירט שראתה ימים טובים יותר ומחובר לאזניות ופשוט רץ.
השריר של הלב התכווץ לי באותו הרגע כי הבנתי כמה שאני מתגעגע לתחושה הזו של הריצה, כמה שאני מתגעגע לריצה בתור ריצה.
לחצתי על השלט, עצרתי את התמונה ופשוט בהיתי בו, בזה שרץ שם.
כל כך שונה ממני, למעשה למעט העובדה ששנינו יהודים(ככה לפחות הבנתי מהעלילה) אין שום דבר שבו אנחנו דומים, למעט הריצה.
כלומר זה שהוא רץ ונהנה, יכול לעשות את מה שהוא אוהב ואני… ובכן, אני לפחות כרגע נמצא במצב שבו אני יכול רק לחשוב על ריצה.
לחשוב על ריצה ולהתגעגע.
הלכתי לבדוק בגוגל מה זה געגוע וזה מה שגיליתי- געגוע הוא רגש המורגש כאשר קיימת תחושת נוסטלגיות, כמיהה או תשוקה לאדם מסוים, לרעיון מסוים או לזיכרון מסוים, אשר לא נמצא בסביבת המרגיש. הגעגוע מובע במספר דרכים, בהן בשירה ובספרות, והוא מלווה ברגשות עצבות ובתחושת חיסרון או אובדן.
בחרתי לבדוק קודם כל את עניין הזיכרון.
יש לי כל כך הרבה זיכרונות משמעותיים, טובים יותר או פחות וגם כואבים שלכולם אני מוכן לחזור עכשיו ולו רק בכדי להצליח לרוץ שוב, לחוות שוב את מה שאני אוהב, את הריצה.
לא סתם קראתי לספר השני שלי ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״, זה קרה בעיקר כי הספר הזה נכתב, ובשאיפה שיפורסם גם הוא בקרוב ממש בתכיפות לספר ״האחר״ שאני כותב ״לטעום את הדבש״ אין לו כלל קשר לריצה(כלומר יש תזכורת אגבית לריצה ושחייה אבל זה למקום אחר).
אני חושב הרבה על ריצה, מתגעגע מאוד לריצה כי היא הייתה ואולי עדיין חלק בלתי נפרד ממני.
לפני מספר שנים כאשר הייתי בתחילת לימודי הקואצ׳ינג-אימון אישי שלמדתי נדרשתי לקחת חלק בתהליך קואצ׳ינג אימוני על עצמי כחלק מהלימודים, בכדי גם להתאמן אבל ובעיקר בכדי לחוות מה מתאמן או ספורטאי שמגיעים לתהליך ליווי, מה הם חווים ומרגישים.
באחת מהשיחות הראשונות נשאלתי מה אעשה ללא הריצה, מה אעשה אם יקחו את הריצה ממני, מהחיים שלי והתשובה הכמעט מיידית שלי הייתה שאני לא מצליח לראות את עצמי ללא הריצה, לא מצליח לראות את עצמי כשהריצה היא לא חלק ממני, חלק מהחיים שלי.
האמנתי אז במה שאמרתי לו ובאמת לא חשבתי שיגיע הרגע הזה שבו הריצה רחוקה ממני, לפחות במובן הפיזי שלה, רחוקה במובן שאני לא רץ או לא באמת יכול לרוץ יותר.
אבל הריצה היא גם קרובה אליי, אני חושב על הריצה במהלך יום ולא במובן של עצוב או כועס שאני לא רץ אלא במובן של כמה שהריצה היא חלק ממי שאני, חלק ממי שהפכתי להיות, כמה הריצה נתנה לי כלים לחיים, לחיים שלי אבל אני בטוח שבאותה המידה יכולה לתת כלים גם לאחרים.
מדי יום אני חושב על זה שאני נמצא במקום הזה בחיים שלי, במקום של מאמן מנטלי לספורטאים, במקום הזה של מאמן מנטלי לילדים ולנוער, מאמן להעצמה ספורטיבית של ילדים ונוער, אני נמצא במקום הזה הרבה בזכות הריצה והשבילים שהיא הוליכה אותי בהם.
ואולי, רק אולי, יום אחד זה יקרה שוב ואצליח להתגבר על הכאבים בברך בדרך כזו או אחרת ואצליח לרוץ שוב.
אולי לא מרתון, אולי אפילו לא עשרה קילומטרים אבל אצליח פשוט לרוץ, להזיז רגל לפני רגל, לתת לזיעה לטפטף לי מהמצח לתוך העיניים, להדביק את הדרייפיט לגוף, פשוט לרוץ, קצת ולהרגיש.
בינתיים אני מתגעגע.
