אין לי מושג מאיפה זה הגיע או יותר נכון חזר אליי, חזרה אליי המחשבה הזו על הריצה והרעיון לנסות לחזור לרוץ, שוב, כן.
אני יודע שהייתי כבר בטוח שזהו, נפרדנו לתמיד כי זה פשוט לא הולך.
לפעמים מערכת היחסים שלי עם הריצה נראית או מרגישה לי כמו איזה רומן בלתי אפשרי כזה, משהו ששני הצדדים יודעים שזו אהבה גדולה ושיש או היו רגעים נהדרים יחד(והיו) אבל זו גם מערכת יחסים שלא יכולה להתקיים באמת, בעולם האמיתי, זה פשוט לא ילך.
אז איך זה קרה שוב?
ערב גיבוש חברתי עם קבוצת הכדורסל הנהדרת של הנערות ברמת השרון שזו כבר עונה שלישית שאני מלווה אותן כמאמן מנטלי וכחלק מזה נשאלתי שאלה על המטרה האישית והקבוצתית שלי לשנה הקרובה.
התשובה כמו יצאה ממני מבפנים, מהלב ועניתי שהמטרה האישית שלי היא לנסות ולחזור לרוץ.
כן, זו לא הגדרה קלאסית של מטרה אלא יותר בגדר של חלום אבל התחושה הזו, שזה מגיע מבפנים והכי חשוף שיש כולל השיתוף שהברך די מציקה וכואבת בכל פעם שאני מנסה, כל התחושות האלו כאילו חיכו שאגיד אותן בקול, לבנות אבל בעיקר לעצמי.
לנסות שוב.
לפעמים עצם ההחלטה לנסות, שוב או בפעם הראשונה, של כל דבר, כל פעולה מסוימת מבחינתנו, היא הצלחה, היא הניצחון האמיתי שלנו ולא איזה קו סיום, וירטואלי או אמיתי.
בכדי לקום ולנסות אדם, כל אדם, צריך סוג של אומץ מסוים, סוג של דרייב לקום ולעשות את הצעד הראשון, גם ההחלטה לקום ולהתחיל נחשבת מבחינתי כצעד ראשון וכהצלחה.
בפעם הקודמת שניסיתי בחרתי בתהליך הדרגתי מאוד שרובו התקיים על מכשיר הריצה בבית בשעות המאד מוקדמות של הבוקר.
הבחירה הייתה קודם כל להתחזק ובמקביל לצעוד, לחזור להתרגל בכלל לצעוד כמו שצריך ורק אחר כך לעבור לריצה, איטית, מדורגת וזה עבד טוב.
זה עבד טוב עד מרחק של עשרה קילומטרים, אולי מעט יותר אבל זה עבד, הרגיש מצוין ואז… הכאבים חזרו והגבילו אותי גם בחיי היומיום שלי.
אבל איכשהו מרגיש לי הפעם שזה שווה ניסיון נוסף, בעיקר כי זו הייתה הבחירה שיצאה מהלב ותשובה שהרגישה לי הכי טבעי שיש.
אז, קדימה לדרך וניפגש בשבילים, בדרכים ובין המילים.
