בתקופה האחרונה נשאלתי מספר פעמים כיצד העבודה שלי כמאמן מנטלי לספורטאים באה לידי ביטוי על המגרש, כיצד מרגישים ש״אני שם״ והאמת שלא חשבתי על זה אף פעם לעומק כי פשוט הייתי עסוק בעשייה, בעבודה ובהצלחת הקבוצות אותן אני מלווה לאורך השנים או הספורטאיות והספורטאים באופן אישי.
אז בבוקר יום ראשון הזה שבו אני כותב את זה פיניתי לי מעט זמן לחשוב ולכתוב על הנושא הזה.
כמאמן מנטלי לספורטאים תחרותיים אני משתדל להימצא בכל המשחקים של הקבוצות אותן אני מלווה, למירוצים על המסלול וגם לחלק ממשחקי הכדור של השחקנים שאני מלווה באופן אישי.
אני פשוט חושב שאי אפשר, מבחינתי לפחות, לנתק את העשייה האימונית שלי מרגע האמת, מהתחרות עצמה ולא רק בכדי לפתור בעיות או משברים רגעיים אלא כי מבחינתי זו הדרך הנכונה, זו הראייה המקצועית שלי.
״להיות שם אבל לא להיות שם״ זו חלק מהסיסמה שלי והכוונה שלי היא שהעבודה שלי כמאמן מנטלי צריכה לבוא לידי ביטוי בכך שלא יהיה מורגש כלל שאני שם, כלומר למעט העובדה שאני יושב עם השחקניות והשחקנים על הספסל במשחק או כאשר אני נוכח במירוץ כזה או אחר.
אני אמנם נוכח פיזית אבל למעשה הכל מתנהל מבלי שאהיה מורגש באופן ישיר(גם כי מרבית העבודה נעשית באימונים ובפגישות אימון אישיות כאלו ואחרות).
במהלך משחק העבודה שלי לרוב באה לידי ביטוי במבט, במילה או שתיים ולא הרבה מעבר ולא משנה באם זה לאחת או אחד ממי שנמצא על המגרש או על הספסל ולפעמים זו גם החלפת מילים קצרה עם המאמן.
במהלך אימון זה לא חייב להיות באופן ישיר מול הקבוצה, לפעמים הדרך הנכונה מבחינתי היא להעביר את מה שאני חושב, מקצועית, למאמן, וההחלטה היא שלו(אגב, ההחלטה היא תמיד שלו) באם נכון להעביר את זה הלאה ומתי או שבכלל לא.
ספורט בכל צורותיו הוא אירוע עם הרבה רגש, הרבה אמוציות שמתפרצות מתוכנו וגם אני(ובעברי שיחקתי כדורסל ומתחרה במרוצי מכוניות) מלא ברגש והזדהות עם הקבוצות והספורטאים שאני מלווה כי זה אני, ככה אני מרגיש לנכון.
אז לסיכום, לא, לא תמיד רואים באופן ישיר את העבודה שלי וזה בסדר ויותר מזה, מבחינתי לא צריכים לראות באופן ישיר שמשהו קורה כי מי שעל המגרש עושה את העבודה באמצעות חלק מהכלים שקיבל בדרך כזו או אחרת ולוח התוצאות מראה הכל.
באחד הפוסטים הבאים אכתוב כיצד כמאמן המנטלי להעצמת ילדים ונוער העבודה שלי באה לידי ביטוי, כדאי לכם לחכות בסבלנות.
