כמה קשה זה כבר יכול להיות?

כמה קשה זה כבר יכול להיות?

אילת, דצמבר 2012 בית מלון רויאל גארדן או מלון ספורט, לא באמת חשוב. שישי בבוקר. נכנס למעלית אחרי הטריאתלון, האופניים צמודות אליי. אני מכוסה בקווים לבנים, שאריות מלח מהשחייה בים שהתערבבו עם הזיעה. בכל שנה הייתי יכול לחייך, להיכנס להתקלח, ארוחת בוקר ואז לשבת עם ספר ליד הבריכה או סתם להיזרק במזגן בחדר.

לא הפעם. דצמבר 2012 היה שונה ולו רק מהסיבה שבעוד חודש אני אמור לזנק ממש פה, בחוף רויאל-ביץ׳ ל-ישראמן, תחרות איש הברזל הישראלית. תחרות שהוגדרה אז כאחת מעשר תחרויות איש הברזל הקשות בעולם(לא יודע אם זה עדיין כך).

זוכר את הרגע הזה טוב. יובל חץ, שאין אדם בעולם הטריאתלון הישראלי שלא מכיר אותו, או לפחות לא הכי אותו אז. הוא נכנס יחד איתי למעלית. שיחה קצרה והחלפת חוויות ואני מספר לו שבעוד חודש אני מתכנן לעשות את הישראמן ושמחר, שבת, אני מתכוון לרכוב כרכיבת אימון את העלייה לנטפים.

הסבר קצר. העלייה לנטפים זה למעשה הכביש שהוביל מהכניסה לאילת, בחלק האחורי שלה וטיפס לכיוון ההרים עד למעלה. עלייה קשוחה עם פיתולים שלא נגמרים. קצה העלייה מגיע איפשהו אחרי עשרה אולי שניים-עשר קילומטרים, אם אני זוכר נכון כיום ואז הכביש ממשיך הלאה לאורך הגבול עם מצרים ואין הרבה זמן לנוח שם. זה החלק הראשון של הרכיבה שמתוכנן לישראמן.

״תקשיב״ הוא אמר לי ״כמו שאני רואה את זה יש לך שתי אפשרויות. האחת היא לרכוב מחר ולהכיר את המסלול שזה אחלה״ עכשיו הוא חייך ונאנח מעט ״או לא לרכוב ולחכות לתחרות עצמה כי העניין הוא כזה..״ ואז הוא הסביר לי שיתכן מצב שברגע שאפגוש את העלייה הזו מחר, בשבת, היא יכולה להפחיד אותי, מה שיגרום לי ללחץ וקושי ביום התחרות ולכן אולי עדיף לי פשוט להשאיר את זה למשהו לא ידוע וביום התחרות להתמודד עם הקושי עצמו.

ההסבר שלו גרם לי לחשוב מעט. המילים נשארו בראש. ״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״ זה בעיקר מה שחשבתי לעצמי. מבלי לזלזל לרגע בעצה שלו. היה לי ברור שהייתה כוונה טובה מאחוריהן.

״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״ זו שאלה שרבים מאיתנו מתמודדים איתה כאשר אנחנו ניצבים בפני אתגר שהצבנו לעצמנו ולא תמיד אנחנו יודעים מה עומד מאחוריו באמת. מול מה אנחנו ניצבים. ההמשך הטבעי של שאלה כזו, אולי התשובה הדו-ברירתית היא שברירה אחת אומרת שאנחנו רוצים ליצור לעצמנו וודאות, ביטחון כלשהו, לדעת לקראת מה אנחנו הולכים ועם מה נתמודד.



הבחירה בגישה הזו היא הגיונית וטבעית, לי לפחות והתפתחה אצלי עם השנים באירועי הסיבולת בהם השתתפתי(וכללה למשל אינספור ריצות הכנה ארוכות על המסלול בסובב-עמק לקראת האולטרה שם) ומשם גם לחיים עצמם. הרצון שנובע לדעת כמה שיותר ולפעמים גם לחוות כמה שיותר במידת האפשר לפני שמגיעים לדבר האמיתי.

האפשרות השנייה היא להשאיר את הכל בגזרת הלא-נודע ולהתמודד עם הקשיים רק ברגע האמת ואז לתת לכל מה שבנינו בתקופת ההכנה והאימונים לעשות עבורנו את העבודה. האימונים בונים לנו לצד האימון הפיזי גם את הצד המנטלי ויחד עם המוטיבציה שאנחנו יוצרים לעצמנו, נתמודד עם הקושי וניצלח את האתגר.

״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״.
כמה פעמים שאלתם את עצמכם את השאלה הזו כאשר חשבתם לבצע משהו משמעותי בחיים שלכם? כאשר רציתם לעשות שינוי בחיים ופחדתם? שינוי בקריירה? אולי שינוי במערכת היחסים? הקושי הרבה פעמים מתחבא לא רק בפעולה עצמה אלא בהחלטה שלפני.

זה קשה במידה שאנחנו מאפשרים לזה להיות קשה. לא יותר מזה ולא פחות מזה. פשוט ככה.

שבת בבוקר, מוקדם. השמש עלתה מעל הרי-אדום והציפה את עקבה בצבעים שיכולים להיות רק שם ואני על הספשלייזד הלבנות-אדומות פוגש את המטרים הראשונים של העלייה. רגל אחת דוחפת והשנייה מושכת. מדווש ומנסה לסנכרן את ההילוך הנכון, שמצידו יורד. אני אחד שמעדיף קצב רגליים גבוה על הפדלים פחות עומס של כוח. ככה התרגלתי. שום דבר לא הכין אותי לעלייה הזו ולקשיים שהיא מציבה, מאתגרת.
״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״ זה היה קשה. אבל זה היה אימון וזו הייתה הכרות וככל שהמרחק גדל והשיפוע נשאר למדתי יותר ויותר. זה היה קשה ומלמד. מאוד.

חודש אחר כך זה כבר הרגיש אחרת. לא נוח יותר כי הטיפוס לנטפים אף פעם לא יכול להיות נוח. לי לפחות. זה היה קשה ומאתגר אבל כבר ידוע ומוכר. ״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״ כמה קשה שאנחנו מאפשרים לזה להיות. בתוך הראש שלנו.

״כמה קשה זה כבר יכול להיות?״ – מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם את המשפט הזה?