צעד רודף צעד על רצפת הבטון האפורה, רוח נעימה מגיעה מכיוון הים הכחול-ירוק שמשמאל, מעט זיעה מלוחה מטפטפת מהמצח לכיוון העיניים ועוד שנייה תדגיש את נוכחותה ותשרוף.
הצעדים שלנו די מסונכרנים וככה גם השיחה שמתפתחת, נעים לרוץ בשניים, בצמד, לרוץ בקצב רגוע ופשוט לשוחח.
אמנם אני רשום למרתון, נוסף, בחודש אוקטובר ואחריו יש או לפחות הייתה כוונה לרוץ אולטרה-מרתון נוסף אבל אז הגיעה הקורונה שעירבבה לה את הקלפים לסדר אחר וגרמה, מלבד לעצירת החיים וזריעת מצב של מעט חוסר ודאות, גם למחשבות שונות על הריצה.
הרבה פעמים במהלך החיים אנחנו נמצאים ב"מרדפים" אחר עוד ועוד- יותר רכוש, יותר כסף, יותר מרחק וזמן בריצה ורק עוד ועוד כל הזמן ושוכחים לעצור ולבדוק לרגע למה אנחנו עושים את זה.
אז עצרתי, מטאפורית, במהלך הריצה הזו ותוך כדי השיחה שמעתי את עצמי אומר לה שלמעשה אני, לפחות כרגע, לא צריך או לא מחפש את המרחקים הגדולים, לא צריך את זה יותר במובן של לרדוף אחרי עוד ועוד.
יותר חשוב כרגע זה לשמור על אורח חיים בריא, על פעילות גופנית וגם ואולי בעיקר לקדם אחרים לכיוון המטרות שלהם.
אני נהנה לא פחות ולפעמים גם הרבה יותר כאשר מתאמנת או מתאמן שלי רצים ומגיעים אל היעד שהציבו לעצמם.
לראות אותם מחוייכים ודומעים במרוץ, מעכלים את גודל ההישג שלהם, משהו שיכלו רק לדמיין אותו לא מזמן.
וזה לא חייב להיות במרוץ דווקא, זה יכול להיות בכל תחום אחר בחיים.
לראות חיוך של מתאמנת קואצינג כאשר התחלנו לבנות תהליך מסוים שיקדם ויביא אותה למטרה שהציבה לעצמה, להרגיש שמתרחש השינוי הזה, שווה הכל, יותר מלרוץ עוד מרתון.
הדרייפיט הוורודה נדבקה לגוף, לחות של אמצע חודש יוני באויר ומחשבות שעולות תוך כדי ריצת שבת רגועה בטיילת בחיפה.
