״הסקרנות יכולה להוציא את האומץ מהמחבוא..״
ה.מורקאמי, קורות הציפור המכנית
אחרי מה אנחנו בוחרים לרדוף? בוחרים להשיג?
זו אחת השאלות שלא אחת מצאתי את עצמי עוסק בה, בעיקר כמובן בהקשר האישי אבל גם פעמים רבות כאשר הייתי מקבל פנייה ממתעניינת או מתעניין מסוים אשר רוצים להתחיל לרוץ.
״למה ריצה?״ הייתי שואל כמעט כל אחת או אחד, כבר בשיחה המקדימה.
לא לכל אחד יש את התשובה לשאלה הזו, לפחות לא כאשר היא מפתיעה אותם, כי הרי הם מצפים שכאשר הם פונים למאמן ריצה, שכמו כל בעל עסק רוצה גם להרוויח, הוא לא ישאל אותם את שאלת ״הלמה״ הגדולה.
אז למרות שבפסקה הקודמת, ממש כאן למעלה, כתבתי שלא לכל אחד יש את התשובה לזה, התשובה האמיתית היא שלכולנו יש את התשובות לשאלות שלנו, אנחנו פשוט לא תמיד יודעים שיש לנו ולפעמים הן, התשובות, מתחבאות מתחת לכמה שכבות שפשוט צריך לקלף, להיות אמיתיים עם עצמנו ולענות.
בשיעור הראשון בקורס המאמנים המנטלים הראשון שלמדתי לפני הרבה שנים, אחת השאלות הראשונות שנשאלו לגבי עניין האימון המנטלי הייתה מה הפירוש או המשמעות של זה, של אימון מנטלי לכל אדם.
אני עניתי תשובה שאני מאמין בה ומלווה אותי תמיד.
״המשמעות לחיות״ אמרתי ״היא לדעת לשאול את השאלות הנכונות״ ואז לקחתי אויר וביצעתי עצירה מכוונת והמשכתי ״ולענות״.
כן, אני יודע, השתמשתי במילות השיר של אביב גפן ״יומן מסע״ אבל המילים הללו מתארות עבורי בדיוק את זה, את עניין האימון המנטלי בכלל ואת החיפוש אחר מה אנחנו רודפים בחיים שלנו.
פעמים רבות אנשים בוחרים באתגרי סיבולת כאלו ואחרים, זה יכול להיות מרתון, אולטרה-מרתון או תחרות איש-ברזל מכיוון שהם מאתגרים אבל מאתגרים במידה שהם ניתנים לביצוע, ניתנים להשגה, גם אם בתחילת הדרך הם נראים גדולים, ארוכים ומפחידים.
אגב, עבור חלק מהאנשים, במיוחד אלו שלא פעילים גופנית, גם עצם העניין של להתחיל לרוץ(או לצעוד) זה סוג של אתגר גופני ומנטלי קשוח וקשה אבל גם הוא בר-השגה.
אירועי ואתגרי-סיבולת נותנים לנו ומאפשרים לנו לתכנן ולחשוב על כך שהם למעשה בעלי אפשרות סבירה ביותר לסיום, להגעה לקו הסיום, להשלמת המטרה, כמובן בהנחה שהכנו את עצמנו בדרך טובה ונכונה ולא נפצענו בדרך לקו הזינוק וגם, אם בוחרים נכון את המטרה והדרך אליה, גם לא יפגעו בשגרת החיים שלנו(רוצים לרוץ מרתון? קומו שעה אחת קודם ביום וצאו לרוץ).
המטרות שאנחנו בוחרים לעצמנו ומתחילים לרדוף אחריהן, לפחות במישור ההתחלתי או ברמה החובבנית-יומיומית גם לא ״יבזבזו״ לנו זמן יקר משאר פעילויות היום ושוב, הכל תלוי בתכנון נכון של הזמן שלנו וכמה אנחנו בוחרים להשקיע בביצוע ועל מה אנחנו בוחרים לוותר.
נראה לכם שאני נסחף מדי לתוך עולם הספורט? עולם הסיבולת?
כן, כי זה עולם שבו אני חי וקל לקחת ממנו דוגמאות לחיים, אבל למעשה כל מטרה שנבחר, גם בתחום הפרטי, האישי וגם בתחום המקצועי, גם הן, כמטרות שאם נרצה באמת להשקיע בהם בכדי להגיע לתוצאות, נצטרך לתכנן את הדרך ולבחור נכון את הפעולות ואת זמן הביצוע שיאפשרו לנו להגיע לביצוע מיטבי.
מטרות כאלות שאחריהן אנחנו בוחרים לרדוף, לנסות להשיג, מטרות מעולם הסיבולת, יעזרו לנו בהמשך הדרך, ככל שנתקדם עמן קדימה, לפתח יכולת מנטלית חזקה ואם נפעל נכון נוכל למנף את היכולות המנטליות שאנחנו מפתחים, לטובת הצלחה בחיים ״הרגילים״ שלנו, בחיי המשפחה, הקריירה, המצב הבריאותי שלנו, הורים שמזדקנים, מצב פיננסי שדורש התייחסות מסויימת מצידנו.
ניתן לסכם את זה בצורה פשוטה- מטרת ״הסיבולת״ אותה בחרנו לעצמנו, אחריה בחרנו לרדוף, למעשה תסייע לנו, במידה ונשכיל לעשות את זה נכון, ללמוד, לדעת ולהתמודד מול מטרות אותן לא בחרנו, מטרות שנמצאות בחיי היומיום שלנו, בשגרה שלנו.
העניין הזה הוא מה שאני קורא לו ״לפתח מסוגלות״.
אני חוזר לרגע קטן לאותן רצות ואותם רצים מתחילים שהיו פונים אליי ומבקשים להצטרף לאימוני הריצה בקבוצה שלי או באימוני ריצה בליוי אישי.
אחד הדברים שאהבתי, במיוחד אצל מי שלא רץ אף פעם, זה לא רק לראות את התקדמות בתוך עולם הריצה.
ההתקדמות הזו מגיעה אצל כל אחד שמקפיד להתמיד באימונים בצורה שקולה ודואג לחזק את עצמו ולא להגזים ולהיפצע.
מה שבאמת אהבתי לראות זה את פיתוח יכולת המסוגלות של הרצים המתחילים שלפתע מבינים שאם הם, ככאלו שבחיים לא רצו, מסוגלים פתאום לרוץ דקה רצוף או אולי חמש דקות ברציפות ומשם לאט לאט מגיעים לחמישה קילומטרים של ריצה וגם יותר, אז השלב הבא בהתפתחות האישית שלהם זו היכולת למנף את ההצלחה הזו לחיים הרגילים שלהם והכל מתוך חשיבה של ״אם אני מצליח/ה לרוץ אני בטח יכול/ה להצליח גם בתחומים אחרים בחיים שלי״.
אז אחרי מה אנחנו רודפים בעצם בחיים שלנו?
מכירים את השיר של שלמה ארצי ״פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת״?
זה בערך זה.
אנחנו רודפים ומחפשים למעשה את היכולת למימוש העצמי שלנו, לפיתוח יכולת המסוגלות שלנו, הרצון להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים עוד, יכולים להגיע ולהשיג יותר.
לבחור לרוץ מרתון או כל אתגר סיבולת ספורטיבי אחר זה נהדר אבל מה שמתחבא מאחורי זה זו היכולת שלנו, לפחות כך אני רואה את זה, היכולת שלנו למנף את זה לחיים הרגילים שלנו, אחרי זה אנחנו רודפים.
כל אחת ואחד צריכים לבחור את מה שמתאים להם, לרדוף אחר המטרה שלהם.
בחירת המטרה מאוד אינדיבידואלית ויכולה לנבוע מרצון להישג ספורטיבי מסוים אבל גם יכולה להגיע מכל תחום אחר.
מה שיוביל להצלחה במרדף הזה זו היכולת שלנו להתחייב למשהו הגדול הזה, למטרה שבחרנו לעצמנו, לכמה מהמחויבות הזו תופיע אצלנו באופן קבוע ויומיומי, כזה שיוביל אותנו בדרך, ללא קיצורי-דרך כלשהם.
ההצלחה במרדף הזה אחר ההישג שלנו תוביל אותנו הלאה למטרה הבאה ולמעשה תדחוף אותנו קדימה בכל פעם מחדש.
בקילומטרים האחרונים של מרתון תל-אביב, אי-שם בשנת 2012, כאשר אני נכנס בריצה לרחוב אליעזר פרי, הרחוב שמוביל לטיילת, עוד לפני הירידה לכיכר אתרים, ידעתי שלא משנה מה, אני חייב להמשיך הלאה ורוצה לעשות איירונמן.
איזה משוגע שרץ שלושים ושמונה או ארבעים קילומטרים ועוד לא הגיע לקו הסיום של המרתון חושב על דבר כזה?
אני הייתי המשוגע הזה באותו הרגע.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו, ותיארתי את זה בספר הראשון שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ הוא כמה שאני נהנה, כמה שכייף לי לרוץ ככה ובעיקר מה אני עושה עם זה הלאה, איך אני ממנף את ההצלחה הזו, את ההגשמה של המטרה בכדי לבחור מטרה חדשה שתדחוף אותי עוד קצת קדימה.
תבואו ותגידו שלמעשה אין לזה סוף, לדחיפה הזו ואני אגיד(ואכתוב…) – למה צריך להיות סוף לרדיפה הזו אחר הגשמת החלומות שלנו? אחר הגברת יכולת המסוגלות שלנו? אחר החיים הטובים והמסופקים שלנו?
אנחנו צריכים לבחור אתגרים חדשים בכל פעם בכדי להתקדם קדימה, כי אין סטטוס-קוו בחיים.
מי שלא מתקדם קדימה, לא נשאר במקום אלא הולך אחורה.
