הדרך שלא נבחרה
״…משתי הדרכים שביער עבות בחרתי בזו שהלכו בה פחות..״
ר. פרוסט
פברואר 2020, יום חמישי, מלון מפואר על שפת ים המלח, אמצע הלילה כשמחר בבוקר, למעשה בעוד מספר שעות מתקיים חצי מרתון ים המלח המפורסם, אולי החצי מרתון בנוף הכי יפה שאפשר לבקש, ריצה לזריחה אל מול הרי אדום, צעדים בטוחים על קרקע שחלקה אדמה וחלקה גבישי מלח והכי יפה אולי, מימין ומשמאל גבישי מלח לבנים צפים על מים כחולים-ירוקים כמו היו גושי קרח קטנים ואולי קריסטלים נוצצים שמחכים לקרני השמש.
החדר חשוך, נשימות קצובות של שינה כשלפתע קול צופר בוקע משום מקום, אזעקה, סירנה מפחידה שקורעת באחת את השקט ומעירה מהשינה.
בשניות הראשונות לא ממש מבין מה קורה אבל דפיקות חזקות בדלת מחזירות באחת למציאות ״שריפה, לפנות מיד את המלון״.
ריצה מהירה אל מחוץ לחדר עם האייפון ביד, כבאי או שאולי זה איש בטחון מורים לנו לרוץ מהר לכיוון מדרגות החירום בקצה המסדרון, ריח קל של עשן באויר, לא משהו גדול מדי ואנחנו במהרה מוצאים את עצמנו ברחבת החנייה שנמצאת מול לובי המלון, יחד עם אורחים נוספים של המלון.
הזמן זז בעצלתיים כשלפתע נשמעת שירה מוזרה מסביב, לידנו.
מבט קצר לבירור השירים, אשר מתנהלים בשפה זרה ואנו מגלים שמדובר בקבוצת תיירים גדולה, מיפן או דרום קוריאה אשר נמצאת לידנו ופשוט בחרו להתמודד עם המצב הזה דרך שירים שחוזרים על עצמם.
שעה אחר כך ואנחנו שוב בחדר, המצב נרגע וגם אני, חוזר לישון במעט הזמן שנותר לפני היקיצה והזינוק למרוץ שבכל שנה מחדש מרגש שוב ושוב.
חצי המרתון עבר בשלום והוא לא מוקד הפרק הזה.
ימים לאחר מכן, מגיפת הקורונה בחיתוליה, נשמעת מרחוק בסין ומעט במקומות אחרים, אנחנו, בישראל, עדיין לא ממש מבינים מה הולך לקרות ואיפה נהיה ממש בעוד חודש.
מהדורת החדשות ברקע, אני אף פעם לא הייתי אחד מהמתעניינים הגדולים בחדשות וכשיש משהו חשוב אני מתעדכן מסבתא שלי, בת 95, שמתעדכנת כל הזמן ודואגת לעדכן אותי בשיחה היומית שלנו בטלפון.
אבל הפעם, צליל מוזר-מוכר מושך את תשומת ליבי לכיוון הטלביזיה, מעין שירה מוזרה שאני לא מצליח להבין מאיפה היא מגיעה ולמה היא מוכרת לי.
טוב, עכשיו זה כבר ברור.
הכתבה מספרת על קבוצה גדולה של תיירים מדרום-קוריאה שמטיילים להם בישראל ובעלי תסמינים שונים של מגפת הקורונה, בום.
עכשיו התמונה מתבהרת, אלו התיירים שעמדו סביבנו במלון בים המלח וכאילו בכדי לאשר את זה עוד יותר, המפה שמראה את מסלול הטיול שלהם מספרת בבירור שאכן הם היו שם, לא למטרת ריצה אבל זה ממש לא משנה, הקורונה פה.
חודש לאחר מכן, פורים ולאחריו כולנו, כל אזרחי מדינת ישראל, נכנסנו למעשה לתקופה של סגר שמטרתו היתה למנוע את הפצת המגיפה, תקופה לא פשוטה, במיוחד עבור עצמאים כמוני ,בעל קבוצת ריצה והכל נעצר.
לאחר מספר ימים קצר הבנתי שאף אחד לא באמת יודע מה הולך להיות ומה זו בכלל הקורונה הזו וכמה זמן נהיה סגורים.
החלטתי שהסגר הזה, הקורונה הזו היא למעשה סימן עבורי לחשיבה מהירה ובעיקר ללמידה והתפתחות.
אסור לעצור במקום.
תכנית העבודה שלי אמנם נתקעה לה וחייבה תכנון מחודש אבל אי אפשר לתכנן דברים ספציפיים כאשר קיים חוסר ודאות משמעותי בכל הנוגע ללוחות זמנים או מה עומד להיות ולכן החלטתי לנצל את הזמן הזה ללימוד, להתפתחות אישית.
מדי יום, לאחר הקפה הראשון של היום, הייתי נכנס לחדר העבודה שלי, ממש מסתגר בפנים, רק אני והספרים, אני והלאפטופ ופשוט לומד.
מהר מאוד הבנתי כי החיים, שלי לפחות, לאחר שהסגר הזה יגמר, יהיו שונים לחלוטין ממה שהיו קודם לכן.
למעשה מה שהבנתי הכי טוב הוא שאני חייב שינוי בחיים, בתחום ההתפתחות האישית אבל בעיקר בתחום המקצועי שלי וכעת, הזמן הזה של הסגר, הוא הזמן המתאים ביותר לבנייה של בסיס חדש, ללימוד דברים חדשים שיסייעו לי להמשיך קדימה בתקופה שלאחר מכן, יעזרו לי להתחיל בדרך אחרת, ״הדרך שלא נבחרה״ כפי שמתאר אותה רוברט פרוסט בשיר שאני כל כך אוהב ומשמש לי לא אחת תמרור בדרך שלי.
לא אחת אנחנו יודעים או מרגישים בחיינו שאנחנו צריכים סוג מסוים של שינוי כיוון, של בחירה בדרך חדשה, דרך אחרת, שתיקח אותנו למקומות חדשים, מקומות אחרים מאלו שאנחנו נמצאים בהם ולמרות שכל הסימנים נמצאים מולנו, כל התמרורים מורים לנו את הכיוון לדרך הזו, אנחנו בכל זאת לא בוחרים בדרך הזו מהרבה מאוד סיבות.
אנחנו לא בוחרים ב״דרך שלא נבחרה״ בדרך שעדיין לא בחרנו בה וזאת בעיקר כי אנחנו אולי מעט חוששים מהשינוי בנתיב שבחרנו, אנחנו חוששים ממה יגידו עלינו הסובבים אותנו, אנחנו חוששים מהלא-נודע, ממה יהיה אם נבצע פעולה מסויימת, אולי מפחדים לטעות, מפחדים שזה ישפיע ויפגע בסובבים אותנו, משפחה, חברים ואולי גם פרנסה.
עד לאותו סגר של הקורונה לא חששתי לבצע שינויים בחיים שלי, מספר פעמים.
בכל פעם שהרגשתי שאני כבר לא נמצא במקום שלי, לא נהנה ולא טוב לי עם המקום שבו אני נמצא, ביצעתי שינוי, קמתי ושיניתי כיוון.
הפעם, הקורונה לא באמת נתנה לבצע את השינוי בצורה חדה אבל היא בהחלט איפשרה לי(ובטח גם לרבים אחרים) לתכנן דרך חדשה, דרך שעוד לא צעדתי-רצתי בה קודם לכן, דרך שבה אני יכול לצעוד, לרוץ או סתם להתקדם לעבר יעד חדש, דרך שבה עוד לא דרכתי, עוד לא בחרתי אבל אני לגמרי מוכן ללכת בה קדימה, ללא חשש.
היום, במחשבה לאחור, אני חושב, למעשה אני די בטוח שידעתי שאני מוכן לשלב החדש בחיי, מוכן לדרך הזו ושהמקום בו אני נמצא גם מאפשר לי לבצע את זה.
מקום של בטחון וניסיון מדרך חיים שעברתי בה, מאנשים, מקומות ואירועים שעברתי ועיצבו אותי להיות האדם שאני.
כן, לקחתי איתי לדרך הזו את כל השריטות והצלקות שהותירו בי הקוצים והגדרות שעברתי בדרך עד שהגעתי למקום הזה, אבל הם חלק ממני, הם חלק ממי שאני וממי שהפכתי להיות, הם לימדו אותי שיעור בחיים וישארו איתי בכדי להזכיר לי בכל פעם מחדש, בכל פעם שאולי אשכח, הם יזכירו לי איפה הייתי, מה עברתי ולאן אני רוצה להגיע.
״הדרך שלא נבחרה״ של פרוסט, הדרך שלי שבה אני צועד, גם בעזרת מילים אלו, אמורה להוביל אותי אל השלווה הפנימית שלי, אל המקום שהוא שלי, שהוא אני ובכל צעד שאני מבצע, בכל צעד שכולנו מבצעים מדי יום, אנחנו לוקחים איתנו עוד ועוד דברים שיעזרו לנו להגיע אל השלווה הזו שלנו, השלווה הפנימית, ההשלמה שלנו עם עצמנו ועם הדרך בה בחרנו, דרך שהיא רק שלנו ושאנשים אחרים לא צעדו בה לפנינו.
