… היא רצה על המגרש בגופייה לבנה, מכדררת את הכדור הכתום ובסך הכל ניסתה לקלוע סל, מעגל בנות בגופיות כחולות עטפו אותה, הכדור פגע בסבך הידיים שהתנופפו מולה ולא הגיע לחישוק, האכזבה נראתה על הפנים שלה בעקבות הפעולה הלא-מוצלחת שלכאורה נעשתה ״בכוח״.
המאמנת שלה בצידי המגרש מיד סימנה לחילוף וקראה לה, העיניים שלה הושפלו לרצפה כאשר צעדה לכיוון הספסל אבל אז קרה רגע קסום אחד שמשך את תשומת ליבי.
היא, המאמנת לא נזפה או גערה אלא אספה אליה את השחקנית, חיבקה אותה חיבוק גדול ולחשה לה מספר מילים באוזן, המתח והאכזבה התחלפו לרוגע והבנה, הכלה.
השיחה הקצרה הסתיימה והמאמנת ביקשה חילוף נוסף והחזירה אותה למשחק, מיד.
רגע קסום בעיניי של התנהלות נכונה של מאמנת במערכת היחסים הכל כך מורכבת שבין מאמנים לשחקנים(ועוד לא הכנסתי את ההורים למשוואה).
מאמנים, במיוחד בקבוצות ילדים ונוער נמצאים במקום לא פשוט.
מצד אחד רוצים ללמד את המשחק, לנצח כל משחק ומהצד השני מתפקדים גם בתור מחנכים, בדרך שלהם.
שחקנים צעירים מסתכלים כמעט תמיד על המאמנים שלהם כדמות לחיקוי, מקשיבים להם ולהתנהגות שלהם, לתקשורת איתם, מולם וגם מול שאר הקבוצה.
לפעמים רגע אחד קטן וקסום יכול לתת כל כך הרבה וזה יופיו של הספורט, של האימון, של החינוך, יופיים של החיים.
רגע קסום אחד ופעולה נהדרת של מאמנת.
לגזור ולשמור.
