ישנו סיפור מפורסם על שבט באפריקה שנעשה שם ניסוי על חבורת ילדים.
העמידו את כל הילדים בשורה מתחת לאחד העצים והניחו במרחק מה מהם תפוח או צלחת עם אוכל(האמת שזה לא משנה מה).
הסבירו לילדים שהמשימה שלהם היא להגיע הכי מהר לעבר המטרה ומי שיגיע ראשון יקבל את כל מה שהיה מונח שם, תפוח או צלחת אוכל.
כל החוקרים שערכו את הניסוי נעמדו לצפות, ממתינים בדריכות לתוצאות ו…
הזניקו את שורת הילדים קדימה לעבר המטרה.
הילדים, נתנו יד אחד לרעהו והחלו להתקדם בקצב אחיד לעבר המטרה שלהם, מגיעים כולם יחד, ברוגע, לוקחים את התפוח ומחלקים ביניהם.
החוקרים נדהמו ממה שחזו בו ולא האמינו.
כאשר שאלו את הילדים לפשר הדבר, התשובה מצידם היתה ברורה, אם נתחרה בינינו, רק אחד ינצח והשאר יפסידו(וישארו רעבים) אבל אם נבצע את המשימה יחד, נחלק בינינו את האוכל, כולם יאכלו ואף אחד לא ישאר רעב.
לתפיסה הזו קוראים ״אובונטו״ והיא התפרסמה בעיקר כאשר דוק ריברס, המאמן של בוסטון סלטיקס בזמנו, הזכיר אותה לא אחת בראיונות שנערכו עמו לאחר שהסלטיקס זכו באליפות ה-נ.ב.א תחת אימונו.
נזכרתי בדוק ריברס, ב״אובונטו״ ובסיפור על השבט באפריקה היום בבוקר, כאשר עברתי על מדורי הספורט הקבועים וראיתי ש-לוקה דונצ'יץ׳, שאני מאוד אוהב, קלע 60 נק׳ וקטף 20 ריבאונדים במשחק של דאלאס מבריקס, שבר שיא וכמעט בשום מקום לא היה אזכור לתוצאת המשחק או לשאר חבריו.
הספורט הקבוצתי, במיוחד זה האמריקאי אבל גם כל השאר הולכים בעקבותיו, מקדש מאוד את פולחן השחקן היחיד, את ההשגיות שלו, השיאים, הנקודות, הריבאונדים וכל תוצאה – אישית – אחרת ולאו דווקא את האיכות הקבוצתית.
הנצחון וההפסד הקבוצתיים פחות חשובים ויותר מהכל חשובה הסטטיסטיקה האישית, רמת ההישגים של הספורטאי היחיד, כאילו מדובר בספורט יחידני ולא קבוצתי.
אישית, לי זה מפריע ואולי הבעיה היא רק בי.
זה לא משנה אם אנחנו בגישת ה״אובונטו״ השוויונית או בכל גישה קבוצתית אחרת, אסור לנו לאבד את חשיבות הקבוצה, כן, גם על חשבון הסטטיסטיקה האישית.
תזכרו ״אובונטו״ וכולם מנצחים!
