סבסטיאן קאו וסטיב אובט היו שני רצים שליווי חלק מהילדות שלי, עוד בתקופה שבכלל לא אהבתי לרוץ.
השנים היו תחילת שנות השמונים ואם יש אירוע אחד בולט שאני זוכר ממש זו אולימפיאדת מוסקבה, ההיא עם החרם, כאשר שני הרצים הבריטים נלחמו ביניהם על המדליות בריצות למרחקים בינוניים.
רק לטובת ההבנה והעניין, כבר כילד, אולימפיאדה הייתה עבורי חגיגה גדולה ולא הייתי מחמיץ שום שידור בטלוויזיה של ענף כזה או אחר אבל כל השאר זה לפוסטים אחרים, נחזור לקאו ואובט.
שנים מאוחר יותר נפגשו השניים באיזה אירוע חברתי וסבסטיאן קאו סיפר לאובט כי באחד מימות השלג הקפואים בבריטניה, לאחר אימון בוקר, הוא ישב ונח בסלון ביתו יחד עם אביו, שהיה גם מאמנו, ישב וחשב לו מעניין מה סטיב אובט עושה ברגע זה.
לאחר שניות של מחשבה, קם, התלבש ויצא לאימון נוסף, שני לאותו היום, מתוך מחשבה כי בכך הוא מתאמן יותר מיריבו.
אובט שמע את קאו וצחק…
״אני יצאתי באותו היום לאימון שלישי כי ידעתי שאתה תתאמן שני אימונים…״.
מייקל פלפס, השחיין הגדול בהיסטוריה ואולי הספורטאי הגדול מכולם סיפר גם הוא חוויה מימי האימונים שלו לקראת אחת מהאולימפיאדות.
פלפס, התאמן תחת בוב באומן, יחד עם שאר הקבוצה וכולם קיבלו מהמאמן יום מנוחה למחרת, חגיגה גדולה עבור כל מי שנמצא במשטר אימונים קשוח.
ביום למחרת קם פלפס והתאמן לא אימון אחד אלא שניים(בזמן שחבריו נחים..).
המחשבה מאחורי האימונים הללו עבורו הייתה שבזה שהוא מתאמן כאשר כולם נחים, הוא משיג עליהם יתרון נוסף, שכבר היה לו.
לא אחת אני נזכר בסיפורים הללו ובעבודה הקשה, שבדרך כלל לא נראית בכלל, אצל ספורטאי העילית.
אנחנו רגילים לראות את המנצחים מחייכים ומניפים מדליות וגביעים בסוף תחרויות קשות אבל לא תמיד אנחנו יודעים מה עומד מאחורי זה, כמה אימונים קשים שהם עושים, מבחירה, כדי להצליח.
המדפים בחדרים של כל ספורטאי מלאים בגביעים ומדליות שמסמנים נצחונות גדולים אבל הם נמצאים שם גם בכדי להזכיר את אותם ימי אימונים קשים ובלתי נגמרים, את המאבקים בשרירים הכואבים-שורפים, חומצות חלב, מתיחות ולעתים גם פציעות כואבות.
אז לא, אין בפוסט הזה כוונה לדחוף לאימונים קשים ללא גבול או לאימונים ללא תכנית וחלוקת עומסים אבל כן יש בפוסט הזה כוונה שכל ספורטאי שרוצה להשיג משהו, כשהוא באמת רוצה אותו יותר מהמתחרה שלו, הוא צריך לעבוד קשה יותר מהמתחרים בכדי להיות ראוי לכך.
